מסיבת העיתונאים שנערכה בשבת באחוזת מאר-א-לאגו, אפשר היה לשמוע שלושה הסברים שונים לרציונל שמאחורי ההתקפה האמריקאית בוונצואלה, מעצרו של הנשיא ניקולס מדורו וההחלטה שארה"ב תנהל את ונצואלה עד להודעה חדשה. מזכיר המדינה, מרקו רוביו, דיבר על הסרת "דיקטטור שמדכא את עמו"; שר ההגנה, פיט הגסת', דיבר על "סחר הסמים שמהווה סכנה מיידית לארה"ב", ודונלד טראמפ אמר את האמת: "זה הנפט". כשמדובר בארה"ב, זה כמעט תמיד הנפט. ולוונצואלה יש הכי הרבה נפט בעולם.
המילה "נפט" הוזכרה במהלך מסיבת העיתונאים עשרות פעמים. טראמפ נשבע לשלוח במהירות את חברות הנפט האמריקאיות הגדולות לוונצואלה, "כדי להתחיל להוציא כמות עצומה של עושר מהאדמה". חלק ניכר מהעושר הזה, אם לא כולו, פשוט יילקח על ידי ארה"ב "כפיצוי על הנזקים שנגרמו לנו". "הנזקים" המדוברים הם הלאמת הנפט בידי ונצואלה, מה שהכריח חברות אמריקאיות לעזוב את המדינה.
"שברון" היא ענקית הנפט המערבית היחידה הפועלת בוונצואלה, ומייצרת כרבע מהנפט של המדינה. בשלב כזה או אחר יחזרו גם ענקיות הנפט האחרות, ו-וול סטריט באופן כללי מלקקת את האצבעות. צ'ארלס מאיירס, יו"ר חברת ייעוץ כלכלי גדולה, אמר כבר בשבת ל"וול סטריט ג'ורנל" כי הוא מתכנן נסיעה לוונצואלה עם גורמים מקרנות גידור מובילות ומנהלי נכסים, כדי לבדוק אפשרויות השקעה. לפחות 20 מבכירי מגזרי הפיננסים, האנרגיה והביטחון אמורים לנסוע עם מאיירס, שמעריך כי בחמש השנים הקרובות יהיו בוונצואלה הזדמנויות השקעה בשווי של בין 500 ל-750 מיליארד דולר. "יש עניין עצום בהזדמנויות לשיקום ונצואלה. זה יקרה מהר יותר כי זה בחצי הכדור שלנו, והממשלה החדשה תהיה חייבת להתבסס על השקעות זרות מהיום הראשון", אמר מאיירס, וסיכם היטב את האג'נדה כולה.
הכל קשור לנפט
דיק צ'ייני, סגן הנשיא של ג'ורג' בוש הבן, שדחף את ארה"ב למלחמת נפט בעיראק, הלך לעולמו לפני חודשיים. בשנותיו האחרונות הפך צ'ייני לאחד ממבקריו הקולניים ביותר של דונלד טראמפ, אבל אם עדיין היה חי, היה מגלה בסוף השבוע כי אין באמת הבדל גדול ביניהם. למעשה, הביקורת האמיתית היחידה שהייתה לטראמפ על מלחמת עיראק היא ש"לא לקחנו מהם את כל הנפט".
כמו כל גבר אמריקאי עשיר בגילו, טראמפ מהופנט מתעשיית הנפט והכסף שהיא מכניסה. הטינה שלו למקורות אנרגיה חלופיים נובעת גם מבורות וגם מאהבה עמוקה לנפט. הוא צמח בארה"ב שמאז אמצע המאה ה-20 שמה את הנפט במרכז עיצוב מדיניות החוץ שלה, במזרח התיכון הרחוק ובמפרץ מקסיקו הקרוב. זה כמעט תמיד לווה בהצדקות כמו "לסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית" או "הגנה על חופש השיט", או, במקרה הנוכחי, "מלחמה בסמים", אבל בסופו של דבר הכל קשור לנפט, ולא רק בממשלים רפובליקניים.
כך, למשל, בינואר 1980 הכריז הנשיא ג'ימי קרטר – דמוקרט שגם היה הנשיא הראשון שדיבר על אנרגיה חלופית – כי הזרימה החופשית של נפט מהמפרץ הפרסי היא "אינטרס החיוני של ארה"ב, שתשתמש בכל האמצעים הנחוצים, כולל כוח צבאי, כדי להגן עליה". בעקבות זאת הוקם פיקוד ייעודי (שהפך לימים ל-CENTCOM המפורסם) והחלה בנייה שיטתית של בסיסים ונוכחות צבאית סביב המפרץ, כדי להבטיח זרימה חופשית של נפט.
למלחמת המפרץ של 1991 יצאה ארה"ב באופן רשמי כדי להגן על בת הברית, כוויית, אחרי פלישת סדאם חוסיין, אבל בפועל זו הייתה הגנה על שדות הנפט שלה. והייתה כמובן מלחמת עיראק ב-2003, שנבנתה על שורת שקרים שכיסו על ההחלטה לנצל הזדמנות להשתלט על עיראק ועל מאגרי הנפט שלה.
במקביל למזרח התיכון, ארה"ב הרחיבה נוכחות צבאית והסכמי בסיסים במדינות אפריקה בעלות פוטנציאל נפט – ג'יבוטי, סנגל, גבון, מרוקו וטוניסיה – תוך הצגת המהלך כמאבק בטרור, אך גם כדרך להבטיח זרימה חופשית של נפט אפריקאי לשווקים.
המקרה של ונצואלה שונה במקצת כיוון שהיא יחסית קרובה לארה"ב – טיסה ישירה ממיאמי לקראקס נמשכת בערך שלוש שעות; והיא מדינה כל כך כושלת, שנשיא אמריקאי שלא מתייחס לחוק הבינלאומי וקיבל הרבה מאוד תרומות מטייקוני הנפט, לא יכול לעמוד בפיתוי ההשתלטות על המאגרים האדירים שלה. והם אכן אדירים. לוונצואלה יש את עתודות הנפט הגולמי המוכחות הגדולות בעולם: כ-303 מיליארד חביות, שהן כ-17% מכלל עתודות הנפט העולמיות. תפוקת הנפט שלה ירדה לפחות משליש מ-3.5 מיליון חביות הנפט ליום שייצרה בשנות ה-70, והתשתית המשמשת לניצול עתודות הנפט האלה הידרדרה בשני העשורים האחרונים. בנוסף, חלק ניכר מהנפט של ונצואלה הוא כבד במיוחד, מה שהופך אותו למזהם ויקר לעיבוד. לחברת הנפט הלאומית, PDVSA, אין את ההון והמומחיות להגדלת הייצור, וגם המעט שהיא מייצרת נמצא תחת סנקציות אמריקאיות ומיוצא בעיקר לסין.
חברות הנפט האמריקאיות כמובן יוכלו לשדרג משמעותית את תעשיית הנפט של ונצואלה, אבל זה לא יהיה כל כך פשוט. ריצ'רד ברונז, ראש מחלקת גיאופוליטיקה בחברת ייעוץ האנרגיה Energy Aspects, אמר ל"הניו יורק טיימס" כי להערכת החברה, הוספת חצי מיליון חביות ייצור ביום תעלה 10 מיליארד דולר ותארך כשנתיים. "עליות משמעותיות יותר בייצור עשויות לדרוש עשרות מיליארדי דולרים על פני מספר שנים", אמר ברונז.
"לא ברור עד כמה ממשל טראמפ יוכל להאיץ את ההשקעות בוונצואלה", אמר ל"פוליטיקו" לנדון דרנץ, אנליסט אנרגיה שכיהן במועצה לביטחון לאומי של טראמפ במהלך כהונתו הראשונה, "ונצואלה תהיה היהלום שבכתר אם כל הסיכונים יוסרו, חברות רבות מחכות לראות לאן זה ילך, אבל כרגע אני לא מרגיש שזו הזדמנות בשלה".
ההשקעה והסיכון
עברו כמעט 20 שנה מאז שהנשיא לשעבר, הוגו צ'אווס, השלים את הלאמת כל שדות הנפט של ונצואלה והחברות האמריקאיות הלכו הביתה. השדות הללו מוזנחים וסובלים משנים של קידוחים לא מספקים, תשתית רעועה, הפסקות חשמל וגניבת ציוד. כל זה אומר שייקח הרבה מאוד זמן אפילו לחברות אמריקאיות עשירות ומתקדמות להחליט אם בכלל כדאי להן להשקיע כל כך הרבה כסף, בוודאי בתקופה שבה יש בעולם יותר היצע נפט מביקוש. אם בדרך כלל חברות כאלה לוקחות את הזמן ולא קופצות על עסקאות לפני בדיקה מעמיקה, עכשיו הן בסיטואציה אחרת מול ממשל שהתרגל לכפות את דעתו על כל חלקי החברה האמריקאית.
בחודשים האחרונים אמרו גורמים בממשל טראמפ לבכירי חברות הנפט כי עליהם להיות מוכנים לחזור לוונצואלה מיד, ולהשקיע הרבה כסף בהחייאת תעשיית הנפט ההרוסה. "הם אומרים, 'אתם חייבים להיכנס אם אתם רוצים להיות במשחק ולקבל פיצוי'", אמר ל"פוליטיקו" גורם בתעשיית הנפט, "אבל התשתית הנוכחית כל כך רעועה שאף אחד אפילו לא יכול להעריך כראוי מה נדרש כדי להתחיל להפעיל אותה".
את הלחץ על החברות האלה אפשר היה לראות דרך התגובה המבולבלת של שברון, החברה האמריקאית היחידה שהחליטה להישאר בוונצואלה בתחילת המאה. בשבת אמר דובר שברון כי "אנחנו מוכנים לעבוד באופן קונסטרוקטיבי עם ממשלת ארה"ב, תוך מינוף הניסיון והנוכחות שלנו לחיזוק ביטחון האנרגיה של ארה"ב". מאוחר יותר כנראה נזכרה שברון כי היא מייצרת בוונצואלה כ-250,000 חביות ביום בשותפות עם החברה הלאומית PDVSA, והודיעה כי ההצהרה הראשנה שלה הייתה "שגויה". ההודעה החדשה של שברון הסירה את האזכור של ממשלת ארה"ב ואמרה: "אנו ממשיכים לפעול בהתאם לכל החוקים והתקנות". שיחות עם פקידי ממשל בימים האחרונים אכן עסקו גם בגורל חברת PDVSA. "החברה לא תעבור אי-הלאמה", אמר מקור בתעשייה ל"פוליטיקו", "בהחלט יהיה עיצוב מחדש מוחלט של הנהגת PDVSA, אבל לפחות בשלב זה, אין תוכנית לאי-הלאמה או להוצאתה למכירה פומבית".
עוד דבר שהיה ברור במסיבת העיתונאים של טראמפ בשבת הוא שלממשל אין באמת תוכנית אפילו לעתיד המיידי של ונצואלה. "אנחנו ננהל את המדינה", אמר טראמפ, ואף אחד לא יודע למה התכוון. חברות הנפט האמריקאיות ירצו משטר יציב במדינה לפני שיהיו מוכנות להשקיע בהיקף נרחב. "עד כה הממשל לא פירט כיצד נראית תוכניתו לטווח ארוך, או אפילו אם יש לו כזו", אמר בוב מקנלי, יועץ ביטחון לאומי ואנרגיה לנשיא ג'ורג' בוש הבן, "לא ברור שיש תוכנית ספציפית מעבר להחלטה העיקרית שבמשטר שלאחר מדורו, שיקבל אישור של טראמפ, חברות אמריקאיות יהיו בראש הרשימה לכניסה חזרה למדינה".
שאלות מרכזיות נוספות עבור מנהלים בתעשייה הן האם הממשל יכול להבטיח את שלומם של העובדים והציוד שחברות יצטרכו לשלוח לוונצואלה, והאם מחירי הנפט יעלו מספיק כדי להפוך את הנפט הגולמי הוונצואלי לרווחי. מחירי הנפט בארה"ב עומדים כבר תקופה ארוכה על פחות מ-60 דולר לחבית – המספר הנמוך ביותר מאז סוף מגפת הקורונה. ההתקפה האמריקאית בוונצואלה צפויה לגרום לעצבנות בשוקי הנפט, אבל אנליסטים לא חוזים קפיצה משמעותית במחירים, גם כי לוונצואלה יש הרבה מאוד נפט אבל היא מייצרת מעט, ובשוק הנפט עצמו יש עכשיו שפע גדול.
כל הספקולציות האלה מתעלמות מכל השאלות החוקיות הרבות סביב הפעולה האמריקאית בארה"ב. מת'יו וקסמן, פרופסור למשפטים באוניברסיטת קולומביה שהיה בכיר ביטחון לאומי בממשל ג'ורג' בוש הבן, אמר ל-"איי-פי" כי "הסוגיה הגדולה היא מי באמת הבעלים של הנפט של ונצואלה. מעצמה צבאית כובשת לא יכולה להעשיר את עצמה על ידי לקיחת משאבי מדינה אחרת, אבל בכל מה שקשור לוונצואלה, כבר ראינו שהממשל הזה מתייחס לגמרי בביטול לחוק הבינלאומי".
