לילה אחד יצאתי למשימת ריגול שגרתית במסדרון ועולמי התהפך. אמא שלי וחברתה הטובה היו שקועות בניתוח כישלונו של מאהב אומלל, ובדיוק כשאמא שלי אמרה: "אבל אמרת שאת אוהבת לה?:%יין איתו", הבחינה החברה בבדל אוזן אדומה מאחורי הקיר, ולחשה לה "דברי בשקט, הילד מקשיב", ואמא שלי ענתה בקול תרועה, "אם הוא יכול לשמוע את דיוויד בואי, הוא יכול גם לשמוע את זה!" באותו הרגע הבנתי שני דברים: א. אמא שלי יודעת מי זה דיוויד בואי. ב. דיוויד בואי יכול ללמד אותי את מה שאני רוצה לדעת.
בתוך כמה ימים שחקתי לחלוטין את הצד הראשון של התקליט Let’s Dance (כי שם היו כל הלהיטים), ואז הגעתי לצד השני. זה היה כאילו אני נופל ממסיבת גג במנהטן ישר לתוך פח אשפה, בסמטה מאחורי תחנת אלכסנדרפלאץ, ברלין.
הקצב הFאנקי הנוצץ של צד א' נשבר והפך איטי וכבד יותר, השירים חסרי תבנית ברורה, והוא נפתח בשורה הפרנואידית: "על צלע הר, עשבים שוטים מחכים לחרמש". זה הרגיש כאילו אלביס עזב את הבניין, אבל הפעם הוא לקח אותנו איתו, אל הטריפ הרע של סוף המסיבה.
בראיונות לאחר מכן, בואי סיפר שהרגיש מאוד בודד באותה התקופה. הוא היה בן 35. Let’s Dance היה אלבום ה"קאמבק" שלו. הוא היה נואש לחזור ולהצליח, אבל הרגיש מגושם ולא אותנטי בחליפות איטלקיות וטיפולי יישור שיניים; הוא חשש שהוא "מרצה מדי את הקהל" (אגב, עוד אמן שהרגיש ככה לאורך רוב הקריירה היה צ'ארלי צ'פלין). "מאחורי כל מסכה תמיד מסתתרת עוד מסכה", אומר פרידריך ניטשה, אנו עשויים רבדים על גבי רבדים, מכילים את הריבוי.
מעולם לא חשבתי על בואי כעל "חייזר" או "זיקית". להפך. אולי יותר כמו אודיסאוס, גיבור האודיסאה במסעו המיתולוגי: אמנם מלך, אבל קודם כל בן אדם, בעל ייסורים וחולשות וגוף שמתכלה (או אסטרונאוט הצופה על העולם מלמעלה בעודו נסחף לחלל, בשיר הפריצה הפנומנלי שלו, Space Oddity). לא חשבתי על כל הדברים האלה בגיל תשע, כמו שלא חשבתי שבעוד כמה שנים אתחיל לכתוב שירים ולחלום שאני יכול להיות דיוויד בואי הישראלי. היום, כשאני במחצית הגיל שבין בואי של Let’s Dance לזה של אלבום הפרידה המופתי Blackstar, אני עדיין תלמיד.
כשאני כותב את המילים האלה, אני חושב על המילים האחרונות בשיר האחרון שבואי הציע לעולם: "אני לא יכול לתת הכל". מילים צנועות מאיש שהגיע לגבהים נשגבים, ועדיין אומר סלחו לי, לא הצלחתי לתת כפי שרציתי.
