ג'ורג' מייקל, לאונרד כהן, טום פטי, פרינס, כריס קורנל – כולם מוזיקאים אהובים שנפרדו מהקיום הגשמי בעשור האחרון. אבל מת אחד, מכולם, ממשיך וצובר פופולריות לאחר מותו, ולא רק פופולריות אלא גם מעמד משלו, עילי, אלוהי, ישות פופ שלטת שצופה בנו ממאדים. הכוונה כמובן לדיוויד בואי, והשאלה היא, למה דווקא הוא? המוזיקה מצוינת, זה ברור, אבל זו לא סיבה, בטח לא סיבה מספקת, שהרי עם כל הכבוד למוזיקה אנחנו בעידן של תדמיות. ננסה לחשוב כאן על סיבות נוספות, כולן, סביר להניח, יישמעו נכונות, כי סיבת הסיבות למעמד המיוחד של בואי היא הזיקיות שלו, מה שמאפשר להדביק עליו כמעט כל דבר.
העשור מאז מותו היה העשור של משחק הזהויות הגדול, ובואי הוא הג'וקר: גבר סקסי ואישה יפה, אנדרוגינוס מושלם, הוא הכי רוקנרול ונרקומן וגם חננה שקורא פילוסופיה ומקפיד להחזיר ספרים. הוא מכדור הארץ והוא מכוכב אחר. לעזאזל, אפילו העיניים שלו לא באותו צבע. אבל לא רק ריבוי זהויות הוא הציע – אלא גם את רעיון הבחירה בהן, זכות שנתפסת אצל הדורות הנוכחיים כבסיסית. מבחינת מיניות הוא הרשה לעצמו להכריז על עצמו כגיי, כמה שנים אחר כך כביסקסואל ועשור מאוחר יותר – "סטרייט בארון" (אחר כך יצא מהארון כשנישא לאימאן). כמובן שלאורך כל הזמן הזה הוא היה דבר אחד: ההשתנות עצמה. צ'-צ'-צ'יינג'ז.
פולק, גלאם, פאנק, ניו וייב, דיסקו, דראם אנד בייס – בואי התנסה בכל הז'אנרים, משיל אותם ועוטה חדשים מדי עשור, מתנסה ללא הרף, מגורה מכל מה שחדש. בואי היה אמן קוואנטי - הוא לא הקדים את זמנו, לא איחר אותו וגם לא היה
בדיוק בזמן. בואי נע בכל הזמנים כולם, או במילותיו: "כולנו מגיעים ועוזבים באותו הזמן".
הסוגה השליטה בספרות הילדים והנוער היום היא פנטזיה – כ'זיגי סטארדאסט', ולא רק, בואי מציע עולם פנטסטי שלם. תהליך ההחמדה שעובר על כל אייקון תחת מכבש התיעוד והמרצ'נדייז הפך אותו להארי פוטר של הרוקנרול. בואי היה חרדתי ופסימיסט; "יש אימה בלדעת את העולם", אמר. רבים משיריו הם בעצם המנונים אפוקליפטיים, והאלבום 'דיימונד דוגס' היה מעין עיבוד ל'1984' של אורוול (הוא רצה אופרת רוק שמבוססת במלואה על '1984', אלמנתו של אורוול סירבה). דיסטופיות מעולם לא היו פופולריות יותר מאשר בעשור האחרון.
בואי, כך העיד, תמיד חש צורך להיות משהו יותר מאנושי. בעידן הבינה המלאכותית נראה שאנחנו מצטרפים למשאלה הזאת. ייתכן שהמעמד המיתי שלו, הפופולריות חוצת הגבולות וההנצחה שלו בדמות אין-ספור גרסאות כיסוי שצצות ברשת כמעט מדי יום, הם סוג של חציית גבול האנושי. מאידך, אנחנו צריכים גם לזכור את האדם האמיתי, החד-פעמי, את הבריטי עם ההומור והחן הלא-פומפוזי שהקפיד גם לומר "אני תמיד נדהם שאנשים לוקחים את מה שאני אומר ברצינות. אפילו אני לא לוקח את עצמי ברצינות".
