מבחינות רבות, דיוויד בואי מת צעיר. לא בשנים, בשירים. אם לשפוט על פי אלבומו האחרון, 'בלאקסטאר', שיציאתו תוזמנה בדיוק מצמרר עם ימיו האחרונים, בואי היה שוב, ועדיין, בשיאו היצירתי; 'בלאקסטאר' אינו נופל מאלבומיו הגדולים. הוא מטלטל אותך בהרבה דרכים, כולן טובות. בלי שום הנחות פנסיונר.
זה כמעט נס: אמן בן 69 שמאחוריו חמישה עשורים של יצירה ונמצא בפסגה המשתווה לכל פסגה קודמת. מה הסיכוי שמדונה, הסטונס, ניל יאנג, יו-2, מקרטני, יוציאו כיום אלבום פורץ דרך? אל תענו. על בואי זה היה, כמובן, קטן. האיש המציא את עצמו מחדש כבר ב'זיגי סטארדאסט', ומחדש ב'יאנג אמריקנס', ומחדש ב'מפלצות מפחידות', ומחדש ב-Let’s Dance ומחדש ומחדש ומחדש. וב"המציא" הכוונה איננה לפרסונה ציבורית, שיער, איפור, בגדים; הכוונה למוזיקה מקורית וקאנונית.
רק בואי ידע איך.
זה אומר שכל דיון מחריג אותו מעולם הפופ ושם אותו בפסגת האמנים הגדולים אי פעם, קצת על-טבעי. כי בני אנוש דועכים ונחלשים עם הזמן, בוודאי יצירתית, ואילו בואי נהנה מסוג של אלמוות. לכן גם עשור אחרי מותו, כל העסק עם "מותו" קצת מפוקפק; הוא אשכרה מת? מת-מת? כי נדמה שהיה כמו קיר תומך עולמי, אבן יסוד, אדן חלון ודלת והבית כולו; מישהו שאין דרך להסיר, לבטל, בטח שלא לגרוע מהעולם.
ובכל זאת, לפני עשר שנים בואי נלקח. במיידי, יכולנו להיזכר במנוח ואני הפרטי; איך ראיתי, פעור עיניים ואוזניים, את סרט ההופעה של 'זיגי סטארדאסט' בקולנוע השכונתי בחיפה בגיל הנעורים ומשהו בתודעתי התרחב לתמיד; איך ראיתי את בואי עצמו בהופעה מצומצמת באולפן תוכנית הבוקר של CBS בניו-יורק, לא מאמין על הזכות לעמוד קרוב אליו כל כך; איך חרשתי אלבומים שלמים.
אבל באותה דרך אנחנו יכולים להיזכר בבואי העתידי, בואי שעוד יכול וצריך היה להיות; בואי של אלבומיו הבאים, בואי של כל מה שעוד נותר לו לתת. ואין ספק שנותר. כי בואי מעולם לא דעך: הוא בער לאורך 69 שנים בעוצמה שלא פחתה מזו של מקוללי מועדון ה-27, והגדיר לעולם שוב ושוב מה עוד אפשרי, מותר, מחוץ למעטפת, עד שבא בואי ומכניס את זה לתוך מעטפת.
היו לו כמובן גם נפילות. היו אלבומים – ותפקידי משנה בסרטים – שעדיף לשכוח. היו מסעות סמים שלא הובילו לשום תוצאות מלהיבות. אבל גם לראות את בואי מתרסק תמיד היה מרתק כמעט כמו לראות אותו ממריא.
עשור בלעדיו עדיין מרגיש כמו עשור איתו. בואי נוכח. הוא מקום לחזור אליו כפי שהוא מקום להתחיל ממנו. הוא עדיין קיר תומך, ואנחנו עדיין – אולי יותר מאי פעם – זקוקים לתמיכה. וכמו שהוא מסיים את 'זיגי סטארדאסט': אנחנו לא לבד, גם בשעה שהזמן לוקח סיגריה ושם אותה בפינו. אנחנו איתו.
