על הנייר // מיכאל זכים } הקיבוץ המאוחד, מכון ון ליר } 158 עמ'
איך אתם קוראים את הרשימה הזאת, מוקרנת על מסך או מודפסת על נייר? גם אם לא כתבנו על גבי נייר כבר זמן רב, אנחנו אוחזים בזיכרון המושגי של הנייר הממשי. אפילו מסמכים אלקטרוניים כמו וורד או דוֹקְס מעוצבים כמו גיליון נייר, וגם בסלולרי יש מה שנקרא 'פתקים'. הנייר אף פעם לא היה רק משטח כתיבה, אלא מה שחוקרי תרבות מכנים "אובייקט גלובלי" — כלומר, חומר או חפץ פונקציונלי, שאפשר ללמוד ממנו על מצבי תודעה, יחסים בין בני אדם, השקפות עולם והאופן שבו הן התעצבו, תפיסות מוסר רווחות ותהליכים היסטוריים. אובייקטים כאלה פועלים על המשתמשים בהם ועל המתבוננים בהם, על הרוכשים אותם ועל המייצרים אותם. הם סופחים אליהם משמעויות במרוצת השנים כשהם משתנים במרחב ובזמן, ומגלמים ערך תרבותי שחורג מגבולות גיאוגרפיים.
סדרת ספרים חדשה בהוצאת מכון ון ליר מבטיחה להקדיש בכל פעם ספר לאובייקט אחר, והספר הראשון מוקדש לנייר שעליו הוא מודפס. העורכים מבקשים שלא נזנח את הניסיון להבין את האובייקט כאשר אנו מבקשים להבין את העולם. למי שחשב שחקר ההיסטוריה, מדעי ההתנהגות והפילוסופיה חייבים להתמקד רק במחשבות ובמעשים ולא בחפצים, הם מזכירים שהפוליטיקה שמאחורי ייצורם ושימושם של אובייקטים היא חלק ממערך כוחות משתנה שעלינו לחשוף.
מחבר הספר 'על הנייר', פרופ' מיכאל זכים, מומחה להיסטוריה של כלכלת השוק, משתמש בדיון על אודות הנייר כדי לדון בְמוּדעוּת היסטורית. ברור שמהפכת הדפוס, שהייתה חלק מהמהפכה התעשייתית, עיצבה את התודעה המודרנית, אבל הנייר ומה שאנחנו מכנים "הניירת" (כלומר החברה המסמכִית, הבירוקרטיה, הניירות שמגדירים אותנו בעיני החברה והמשטר), היו מנוע שאיפשר את צמיחת המדינה המודרנית ואת הפיקוח על כל אזרח באמצעות תעודות, טפסים ורישומים. זכים מראה כיצד העתיד הדיגיטלי שלנו מעוגן בהיגיון בירוקרטי מיושן, ומציג עמדה ביקורתית כלפי הניכור המגולם בשימוש בנייר, זה שהפך בני אדם לצֶבֶר של נתונים בחסות יעילות מינהלית או משטרית.
כתיבתו של זכים זַכָּה ומוסדרת, אך בניגוד לספרו המקסים של דומיניק לפורט, 'בראשית היה החרא' (1978), שהתחקה אחר התפקידים ההיסטוריים הרחבים של הצואה ונכתב כמסה בלשון אישית ובהומור, זכים נצמד למארג לשוני מחקרי. הרגעים היפים בספר הם החיבורים ליצירות הספרותיות של קפקא ומלוויל, אבל אלה משמשות לו עדוּת יותר מאשר עוגן. זכים כתב בעבר גם על עבודת הלבלר מן המאה ה-19 ועל המצאת הבגדים המוכנים ללבישה כמעידים על התפתחויות בכלכלה המודרנית. בהקדמה שחיבר לספרו של הכלכלן היהודי-אמריקאי קרל פולני, 'התמורה הגדולה: המקורות המדיניים והכלכליים של זמננו' (1944), הוא מזכיר שהמציאות ההיסטורית איננה סיפור של צעידה מחושך אל אור, ושהקפיטליזם אינו מפיק רק עושר, אלא גם כוח, כאשר השליטה במשאבים מקנה שליטה באוכלוסייה.
בספר מקיף ומעניין זה סוקר זכים את תולדות הנייר מראשיתו בסין, דרך תור הזהב של האיסלאם ועד הגעתו למערב אירופה. הוא מזכיר כיצד הנייר הִסְדיר והתקין את המסחר, וכיצד סחורות מתגלמות בפנינו באמצעות דפים (חוזים, חשבונות ושטרות למיניהם), כך שאין נתוּן שנכנס לאיזשהו טופס שהוא מאה אחוז ניטרלי. כל נתון הוא פועל יוצא של סדר היום השלטוני, גם טפסים למילוי, שמהונדסים כך שהמבנה שלהם יקבע מהי מציאות ומה לא נחשב כמציאות. זכים גם שואל איך עברנו מניהול של ניירת לניהול של נתונים, שניהם מגלמים פיקוח על מעשיו ועל תודעתו של הפרט. שניהם מראים איך עיצוב עולם הידע והמידע נעשה בשירותו ובצלמו של בעל האינטרס — יהיה זה בעל ההון או זה שמחזיק בשלטון.
לשמעון אדף יש שיר ארספואטי שכותרתו 'נייר', שבו מוצג המשורר כמורכב מבשר וּמֵרוּחַ, ובאופן קצת מפתיע, בעוד הבשר הוא בן-אלמוות, הרוח היא נייר. זוהי מטאפורה שמזכירה לא רק עד כמה אנחנו נוהגים לקשור בין אמנות הכתיבה ובין החומר שעליו כותבים או מדפיסים, אלא עד כמה חלופִי הוא הנייר ומה שנטען עליו, עד כמה נמחה והולך הוא, מרובה טיוטות ולא נשאר. אבל את הנייר המציאו דווקא כדי לייצר זיכרון, כדי שכל מה שראוי לזכור אותו, תהיה לו רשומה. במסכת אבות מבחינים בין שני סוגים של לימוד באמצעות מטאפורת הנייר: מה שלומד ילד הוא דיו כתובה על נייר חדש, ומה שלומד איש זקן הוא דיו כתובה על נייר מחוק. כלומר, ההכרח ללמוד מחדש על גבי מה שצריך להימחק לפני כן. בעידן הפוסט-נייר של המציאות הדיגיטלית נדמה לעיתים שהמציאות האנושית הושטחה, ואיתה גם השפה והחוויה האנושית. כולנו נכתבים מדי יום שוב ושוב על ניירות מחוקים. •
