בעשור שחלף מאז שדיוויד בואי נפרד מאיתנו בגיל 69, יומיים לאחר שהוציא את אלבום הרקוויאם Blackstar, חברת התקליטים שלו עובדת שעות נוספות בהפצת המורשת שלו. עכשיו מגיעה עוד מנה עם הוצאה מחודשת לאלבום Station To Station, שחוגג יום הולדת 50.
על הנייר, Station To Station לא נהנה מתנאים אופטימליים שיהפכו אותו בהמשך לפריט חובה לכל מי שמבקש להכיר את הפנים המשתנות תדיר של בואי. הוא קצר (פחות מ-40 דקות, ושיר הנושא תופס כרבע מאורכו). הוא לא ניפק להיטים בשרשרת, וגם העטיפה (שנלקחה מפריים מהסרט "האיש שנפל מכוכב אחר" שבו כיכב בואי) פחות איקונית מאלו שפיארו אלבומים כ-Ziggy Stardust ו-Aladdin Sane. הנתונים היבשים האלו מתבטלים כשמתחילים להאזין לששת השירים המרכיבים את האלבום.
בדומה לשם האלבום, גם בואי של ראשית 1976 עבר בין תחנות. רגל אחת ניצבה בימי הדוכס הלבן והרזה, בעוד השנייה שולחת למאזין רמז מטרים על טרילוגיית האלבומים שהוא ישלים עד סוף העשור בברלין. שיר הנושא נפתח עם השפעות אלקטרוניות מקרפטוורק וציטוטים מניטשה ומהקבלה ("From Kether to Malkuth"). אחריו מגיע Golden Years שיועד לאלביס פרסלי. המלך ויתר עליו והפסיד. הדוכס, ובעיקר אוהדיו, זכו באחד מרגעי השיא של בואי בסבנטיז.
חלק עצום מהקרדיט להאזנה המהנה ל-Station To Station מגיע לנגנים שכינס כאן המפיק הארי מסלין: לקרלוס אלומר ולארל סליק בגיטרות, לבס הנהדר של ג'ורג' מארי ולתופים הבשרניים של דניס דיוויס, ולפסנתר ההונקי-טונק של רוי ביתן שמתחבר יפה עם הסקסופון של בואי.
האלבום נחתם בקאבר ל-Wild is the Wind שהפך לקלאסיקה בפי נינה סימון. בואי הקליט לא מעט קאברים בקריירה שלו, אך זהו הרגע שבו הוא סיפק ביצע קאנוני שמתקרב למקור – וכמעט עולה עליו.
יובל שנים מיום הופעתו, Station To Station נותר אלבום חובה לכל חובב בואי. מי שטרם הגיע אליו, מוזמן לגלות את אחד מהפרקים היותר יפים והפחות מוכרים של האיש שכבר עשר שנים נמצא רחוק מאיתנו. המוזיקה שלו נותרה קרובה.
