בראיון עימו לפני שבוע הסביר נדב לפיד למה בחר דווקא באריאל ברונז – יוצר ומשורר פרינג' שלא זר לשערוריות – לתפקיד הראשי של י', אמן שצריך להחליט אם להתרפס בפני השלטון. "כולו פאנק, התנגדות, ועניין אותי לראות מה קורה כשאדם כזה אומר 'כן'". המילה "פאנק" גם הכי הולמת לתיאור "כן", סרט שכולו זעם, זעף, השתוללות, בעיטה בדלי, בלב ובראש. זה אבחון נכון גם לבמאי עתיר הסקנדלים, שבסרטיו תמיד יש ממד אוטוביוגרפי, וכאן לכאורה בוחן "מה היה קורה אם הייתי מחליט לשחק את המשחק". הוא לא.
אגב "פאנק": אם הסקס-פיסטולס שרו שמלכת אנגליה היא פשיסטית ומטמטמת את העם הבריטי, ובמחזמר הכי מיינסטרימי בלונדון "בילי אליוט" איחלו מדי ערב למותה של מרגרט תאצ'ר (גם כשהייתה חיה), אני בטוח שישראלים יכולים לעמוד בסרט חריף שמתאר את המדינה הזו כמלאה באלימות, שנאה, קיטש, התקרנפות, מלחמות והדחקתן. אתם מוזמנים לא להסכים עם אף אחד מהתיאורים הללו – זו דמוקרטיה – ולסלוד מהשקפותיו של לפיד האדם, כאילו זה מה שחשוב בסרט (זה לא), ולא החוויה הכוללת שהוא מציע. סרט לא תמיד נועד להשכיב אתכם לישון בנטפליקס, או לדאוג שכל אחד מצופיו ייצא מרוצה כאילו מדובר בנשיא המדינה, גם אם כמה אגורות מכספי המסים שלכם הושקעו בהפקתו. אחרת היכנסו למוזיאונים ותודיעו שאתם לא אוהבים את הצבעים בציורים שנתלו שם מכספכם. עד כאן סימפוזיון על חופש הביטוי.
מה ש"כן" כן מציע זו חגיגה – של קולנוע, וגם של ישראליות. במשך שעתיים וחצי, הסרט עוקב אחר מסעו של י' למצוא את הכוחות לרצות את מי שמעליו, אליטה שמעוניינת שיכתוב לה שיר נקמה בעזה. הוא יוצא לאודיסאה שכוללת גם ביקור בעוטף (וגם מונולוג מצמרר ו"ציוני" מאוד על 7 באוקטובר), ומיטלטל בין כניעה, התמרדות, אדישות, אהבה, שנאה ובעיקר שנאה עצמית. קצת כמו גיבורו החולני, גם "כן" הוא יצור פרוע ומלא המצאות שמכוון כחץ למטרה, אריה בכלוב. תזזיתי, קופץ, גס רוח אבל גם עדין במפתיע. הוא קצת פליני וקצת צ'פלין, קצת מיוזיקל וקצת סרט של גודאר, המון במאניה ושוקע בדיפרסיה, שמח מאוד (זה סרט מלא ריקודים) ועצוב וקרוע לפרקים, מצחיק ומבריק וגם מטיף טרחן מדי פעם. תכלס, מאוד ישראלי.
אל תלכו ל"כן" כדי להירגע מול סרט שאומר לכם מה שאתם מאמינים בו ממילא. לכו כי הוא חוויה אמנותית מסעירה, של ישראליות וקולנוע ב-200 קמ"ש.
