איפה הימים בהם מאמן היה מאמן? דמות, אוטוריטה. כזה ששחקנים פחדו לנשום לידו, וגם ההנהלה רעדה לידו. כאלה שהייתה להם המילה האחרונה, ולא בגלל חוזה, אלא בגלל מעמד. הם נשארו שנים, גם אחרי עונות רעות, כי ידעו שהכוח שלהם הוא יציבות. לא רק אלכס פרגוסון, אלא גם דייויד מויס באברטון: לא קוסם, לא גאון טקטי, אבל בוס.
הפיטורים של אנזו מארסקה מצ'לסי ושל רובן אמורים ממנצ'סטר יונייטד הם לא סיפור על כישלון מקצועי. הם סימפטום להידרדרות מעמד המאמן. "באתי להיות המנג'ר", רטן אמורים רגע לפני שמכתב הפיטורים נחת. בפועל, הוא היה עוזר מאמן עם סמכויות מורחבות. כזה שקובע את ההרכב, אבל לא באמת מחליט. הוא מדבר על "יחסים עם ההנהלה", בזמן שההנהלה כבר קיבלה החלטות בלעדיו.
הכדורגל הפך להייטק. יש מנהל ספורטיבי, מנכ"ל, אנליסטים, צוותי ביצועים, מחלקת נתונים, ועוד כמה אנשים עם אקסלים. כולם מדברים, כולם משפיעים, ואף אחד לא באמת אחראי. המאמן? הוא שם כדי להסביר למה זה לא עבד. אבל האם זה עוזר למנצ'סטר יונייטד? לצ'לסי? האם זה גורם לשחקן לבעוט מדויק יותר בדקה ה-89? התשובה, שוב ושוב, היא לא.
כי כדורגל הוא לא סטארט-אפ. הוא לא צריך "אקוסיסטם". הוא צריך דמות אחת שמחליטה, לוקחת אחריות ומקרינה ביטחון. הוא מיושן, ובגלל זה אוהבים אותו. משמח לראות שכשמנסים לנהל אותו כמו חברה טכנולוגית, הוא מתפרק. בסוף מישהו צריך לנהל את העסק, וזה לא האנליסט עם הדאטה. זה המאמן עם הטרנינג שצריך להעיף שחקן מאימון כי איחר, שצריך ללכת עם הלב ולא לשחק במערך הטרנדי. בן אדם שהחלום שלו הוא לעלות לדשא, לא להיות מנכ"ל. אם לא תתנו לאנשי המקצוע לעבוד, תסיימו כמו מנצ'סטר יונייטד.
