שׁוֹט הפתיחה של הסרט "הסוס מטורינו", בשחור-לבן, נמשך שמונה דקות ומראה עגלון מתוסכל רודה בסוסו המתקשה ללכת בזמן סערה. שוט הפתיחה של "הרמוניות ורקמייסטר", גם בשחור-לבן, נמשך עשר דקות ומראה צעיר בכפר נטוש מארגן חבורת שיכורים לריקוד מוזר כדי להסביר להם איך מתרחש ליקוי חמה. שוט הפתיחה של "שטן טנגו" מראה פרות המתהלכות בכפר במשך שמונה דקות. וכן, זה בשחור-לבן. הסרט כולו, אגב, נמשך 450 דקות.
לא היה ולא יהיה יוצר כמו בלה טאר, הבמאי ההונגרי שאחראי לסרטים המיוחדים הללו ושמת אתמול בגיל 70. קולנוען נערץ, קשה, שיצר בלי להתנצל סרטים ארוכים, פילוסופיים, פסימיים לרוב ובעיקר מדיטטיביים – שמי שהתמסר אליהם, חש שמשהו בנשמתו נפתח. גם בארץ היו לו מעריצים רבים, וטאר הגיע לרטרוספקטיבות שנערכו לכבודו בסינמטקים מול קהל שבלע את דבריו בשקיקה.
הוא החל ליצור בהונגריה הקומוניסטית בסוף שנות ה-70, בלי השכלה פורמלית. בתחילה ביים סרטים שהוא עצמו זילזל בהם בהמשך – סרטים חברתיים ריאליסטיים, שהיו אופייניים למדינות הגוש המזרחי. בסרט "אלמנך הסתיו" (1984) החל לפנות לכיוון מהורהר ומלנכולי יותר. ב"הוקעה" (1988) כבר התקבע הסגנון ה"בלה-טארי", שהתאפיין בקולנוע איטי ומדוד במכוון. הסרט הזה גם סימן את תחילת שיתוף הפעולה שלו עם הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי, זוכה פרס נובל, שאיתו כתב את כל סרטיו מאז. יחד הם יצרו את "שטן טנגו" (1994), אפוס בן שבע שעות וחצי שהפך את טאר לשיחת היום בפסטיבלי קולנוע, ושמופיע מאז ברשימות רבות של 100 הסרטים הטובים בכל הזמנים. בהמשך יצרו את סרטו הקומוניקטיבי והמוערך ביותר של טאר – "הרמוניות ורקמייסטר" (2000), שמתאר הידרדרות לכאוס בכפר שבו מושאר מאחור לווייתן ענק. טאר זכה בשבחים גם על סרטו האחרון, "הסוס מטורינו" (2011), על חוואי ובתו שמנסים לשרוד בבקתה במהלך סערה.
קל להיות ציני מול קולנוען כמו טאר, אבל לא הייתה שום ציניות בסרטיו. טאר האמין שקולנוע יכול וצריך לתאר הכל, לעסוק בנושאים הכי כבדים – אלוהים, אנושות, מוות – והוא כיבד את צופיו. ראוי לכבד אותו עם לכתו.
