"זהו זה" היא לא מדורת השבט, אבל היא כן מדורת שבט. כמעט שש שנים מאז נשלפה מהבוידעם לרגל פרוץ הקורונה, וניכר שהצפייה בתוכנית התגבשה לכדי מרכיב בזהות של קהל ספציפי, שמוצא בה שילוב חריג יחסית: נחמה נוסטלגית לצד זעם טרי. הטמפרמנט הפוליטי של התוכנית מסביר, לדוגמה, את נפילתו של ח"כ בני גנץ מחד ואת נסיקתו של יאיר גולן מאידך: שני הגנרלים במיל' משתמשים ברטוריקה חלולה כדי למכור פנטזיה על חזרה למציאות שלא הייתה וממילא לא תחזור, אבל רק אחד מהם מאותת לבייס שאין לו בעיה לרדת לגליצ'ים - ממש כמו שהמערכונים ב"זהו זה" מתגאים בחוסר התחכום שלהם.
כשמביטים על "זהו זה" מבעד למשקפיים הללו, מבינים למה תוכנית עם עשירית מהמשאבים של "ארץ נהדרת" עדיין נהנית מגרעין קשה של צופים וצופות, שנשבעים שבכל יום שלישי הם נחנקים מרוב צחוק מול המסך. זה לא מתבטא רק בהתעלמות מערכי ההפקה המוגבלים, מהפאות דרך האיפור ועד החיקויים: בניגוד ל"ארץ נהדרת", לדוגמה, ההומור ב"זהו זה" לא נשען על רפרנסים מתרבות הפופ, כי אותם צופים וצופות לא בהכרח צורכים אותה ולכן אין טעם לבסס עליה פאנצ'ים. בכלל, מערכון ממוצע ב"זהו זה" לא מצריך יותר ממהלך אחד, רצוי כמה שיותר בהיר וחד. ואם גם הוכנסה בו טיפת מקוריות – למשל נשיא ארה"ב חוטף את נשיא ונצואלה כי הוא חשב שמדובר בנשיא הרצוג וככה אפשר להשיג חנינה לנתניהו – המשימה הושלמה.
ואחרי ש"זהו זה" מספקת את התשוקה של אוכלוסיית היעד לקבל נבוט פוליטי בראש, היא גם מוצאת מקום לנונסנס, שגם הוא עובר התאמה: לא מרדף עיקש אחרי ניואנסים ברוח הזמן, בסגנון סדרות המערכונים של "ארץ נהדרת", אלא משהו שנראה כמו גרסת השכונה של "סאטרדיי נייט לייב" וגם "זהו זה" הקלאסית: דמויות מובחנות, גימיק ברור וקונספט שלא מסובך להסתלבט עליו.
אמש, למשל, מוני מושונוב גילם אסטרולוגית שהתחזית שלה ל-2026 הייתה: "הכל יכול לקרות". רק היה חסר מפגש פסגה עם הבאבא-בובה. גם המערכון שבו חבילות דואר מחולקות בחדר ניתוח הדגים סיטואציה אבסורדית אך פשוטה, שהפכה למשעשעת בזכות החן של גידי גוב, בתפקיד המנתח שמכריז על "שעת אובדן החבילה" ויוצא לבשר את הנורא מכל לזוג שהמתין לשקיות הוואקום שהזמין. באותו רגע אפשר ממש לדמיין לא מעט גברים ונשים מסמסים בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: "רואים 'זהו זה'. קטעים. מי מגיע בשישי?".
בקטנה
קליפ ב"מוריה וברקו" (רשת) הבטיח את "הסילופים וחצאי האמיתות" בנאום ראש הממשלה שלשום. "שקרים" כינה זאת איל ברקוביץ', שהגיש לבדו (ואכן, ספק אם מוריה אסרף הייתה מעבירה אייטם כזה): בקליפ הוצגו אמירות כגון "לא ניתן לאיראן לשקם את תעשיית הטילים הבליסטיים" והבטחה דומה בעניין הגרעין. איך הופכים איום עתידי ל"סילוף", "חצי-אמת" ו"שקר"? מראים דיווחים שהם הסיבה שבגללה נתניהו מאיים מלכתחילה. גם המחמאות לכלכלה מאת ה"אקונומיסט" נכללו במיצג המרשיע, כי נתניהו אמר "בין שלוש הכלכלות הטובות בעולם" ולא הדגיש שמדובר בדירוג של "השתפרות" (גם לא הגדרה מדויקת במאה אחוז). אכן דרמה שמשנה הכל. "במדינת ישראל, השקר נהיה אמת והאמת נהיה שקר", אמר ברקוביץ' בפנים חמורות. תגובה הולמת לאייטם שאיכשהו הצליח להיות אפילו יותר מניפולטיבי מהמאסטר.
