מדינת משה // רונן שובל } ידיעות ספרים } 230 עמ'
בכריכה האחורית של הספר מובטח כי "מדינת משה מגלה את הפילוסופיה הפוליטית החבויה בסיפור המקראי... בקריאה רגישה חושף ד"ר רונן שובל את האידיאה הפוליטית של משה". האמת? הסתקרנתי. שכן מכל הדברים שבהם התפרסם שובל, מייסד 'אם תרצו' ופעיל לשעבר ב'ישראל ביתנו' ו'הבית היהודי', רגישות אינה המרכיב הבולט.
אך נתחיל בהתחלה: 'מדינת משה' הוא מושג שיסודו עתיק. הוגים כפילון ויוספוס השתמשו בו כדי לחשוב על התורה כ'פוליטיאה', חוקה, היהודית, וכך להציגה במתכונת שתהא מובנת לקוראים ההלנים. אך מי שהשגיר אותו בפילוסופיה המערבית הוא לא אחר משפינוזה. ולא בכדי. שפינוזה ראה במשה שליט שהפך עם עבדים לקולקטיב פוליטי בעזרת חוקים והבטחות. מטרתם של חוקי התורה ארצית: יצירת חברה פוליטית צייתנית. העברים היו "פחות מכל מוכשרים לקבוע חוקים בתבונה... שהרי כמעט כולם היו נעדרי תרבות הרוח ושטופי עבדות עלובה. לפיכך חייב היה השלטון להישאר בידי איש אחד כדי שישלוט על יתר האנשים ויאלצם בכוח". אך משה הבין שעדיף ציות מרצון על פני פחד ולכן הוסיף הבטחות והטעין את החוקים במשמעות דתית: "שעל כן הכניס משה בסגולתו האלהית ובפקודת אלהים את הדת למדינה, כדי שהעם ימלא את חובתו במסירות יותר מאשר מפחד, ואף גם אסרם בחסדים והרבה הבטחות אלהיות לעתיד לבוא" ('מאמר תיאולוגי מדיני', תרגום: ח. וירשובסקי, עמ' 59-58). כך נוצרה דת מדינה. שפינוזה תופס את העברים כממלכה, את חוקיהם, הדתיים לכאורה, כחוקי ממלכה, ואת הבחירה בהם, הרוחנית לכאורה, כבחירה בממלכה. ממילא הן הבחירה והן החוקים בטלים ומבוטלים משאבדה הממלכה. ניתוח המודל הפוליטי המקראי משמש אצלו על כן כדי לנטרל את כוחה המשעבד של התורה ואת החזות המטפיזית שלה.
הוגים אחרים בני זמנו השתמשו בחוקה המקראית באופן חיובי יותר, כדי לחשוב על הפוליטיקה המודרנית שלא דרך המודל היווני ההגמוני, ולבסס פוליטיקה שמעורבת ברליגיוזיות (ראו על כך בספר החדש והחכם: Meirav Jones, England’s Israel and the Foundations of Modern Political Thought). ואילו הוגים בני זמננו ניגשים אל המקרא כדרך לחשוב על שורשי הפוליטיקה ועל גבולותיה: מחד על מנת לבסס הגות ליברלית, כמו מייקל וולצר בספרו על יציאת מצרים, ומאידך כדי לבחון את זיקתה של הפוליטיקה לתיאולוגיה, כגון משה הלברטל על הולדת המחשבה הפוליטית הארצית בספר שמואל, או עדי אופיר על האלימות האלוהית כיסוד החשיבה הפוליטית בסיפורי התורה.
אך יש מי שמחפשים משהו אחר — מודל מדינתי שיעקוף את דרישות המוסר המערבי הפרוגרסיבי הקלוקל. ספרו של יורם חזוני The Philosophy of Hebrew Scripture קבע את הנורמה: שיבה אל המקרא כדי להיחלץ מציפורני הדקדנטיות המערבית. הספר שלנו שייך למסורת זו. גם הוא יצא ראשית באנגלית בשם Holiness and Society, וגם הוא משתמש במקרא כאלטרנטיבה לליברליזם "אותו פרט אוניברסלי העומד במרכזו של המבנה הפוליטי המודרני" שיש להמיר "באמצעות יסודות אלטרנטיביים הטמונים במסורת המקראית העברית".
ומהם אותם "יסודות אלטרנטיביים"? הספר מונה: קדושה, קולקטיביזם והטרונומיה (חוק שמקורו חיצוני, אלוהי). במקום היחיד האוטונומי מועמד/הקולקטיב המחויב לחוק האלוהי. המשימה היא "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כלומר, "אומה פוליטית שבה הפוליטיקה עצמה המבטאת את הקולקטיב היא פוליטיקה קדושה". הקדושה הקולקטיבית נמצאת מעל המוסר, ועקרונות כגון "ועשית הישר והטוב" ו"צדק צדק תרדוף" כפופים לה (למתקשים, יש גם ציור של פירמידה בעמ' 65). הקדושה הטרנסנדנטית ממירה את המוסר המערבי האינדיבידואליסטי. חוקתה של האומה הקדושה היא עשרת הדברות (רעיון אגב, שזר לגמרי לספרות הרבנית, אך משקף תפיסה יהודית הלניסטית שורשית. פילון הוא הראשון לארגן את כל המצוות סביב עשרת הדברות, בהתאם לתפיסות חוק יווניות, ובעקבותיו הדברים חדרו החל מרס"ג בימי הביניים. ובמילים אחרות, האלטרנטיבה מתגלה כתפיסה מערבית טהורה).
ואיך תיראה "פוליטיקה קדושה" בחיי המעשה? כפי שכבר לימדנו שפינוזה, פוליטיקה בשם האל היא תמיד כסות לפוליטיקה של מי שבאים בשם האל — הרבנים, המשגיחים ופקידי משרד הפנים והדתות.
אולם הספר שלנו אינו מתלכלך בעולם המעשה. כשהוא בא לפרוט את העקרונות הללו לפרוטות אנחנו מגלים סדרה של רעיונות לעוסים ומוכרים לכל מי שלמדו קורס מבוא למדעי הדתות שנה א: על תפיסת הזמן המקראית (מתקדמת ולא מעגלית כבתפיסה המיתית), תפקיד הריטואלים (להמחיש הרעיונות באופן גשמי), החידוש שבחוק המקראי (לא התוכן, אלא עצם הרעיון של חוק כתוצר של התגלות). אומר בעדינות: הקריאות בתורה רחוקות מלהיות חדשות או 'רגישות'. זה לא ספר קריא במיוחד, חדש במיוחד או מכעיס במיוחד. כשקיבלתי על עצמי לכתוב על הספר זכרתי את ספרו של שובל משנת 2010 'אם תרצו — כוכב מישראל', שם הציג את משנתו ("התפיסה הניאו-ציונית היא תפיסה אורגנית... הזדהותו של היחיד עם 'כלל ישראל'... היא זו שמאפשרת לו חיים". ניתוח שיטתי של הספר תמצאו בבלוג של תומר פרסיקו: "השימוש הפוליטי במיתוס — מז'ורז' סורל ועד רונן שובל"). על כן חשבתי שאתרגז, שאתפלמס, שאשיב מלחמה. לא חשבתי שאשתעמם.
אז מה עניינו של הספר השטוח והפלקטי הזה? הנה הצעת קריאה משלי: בשנת 2007 הקים שובל את תנועת 'אם תרצו', שעסוקה בימים אלה ברדיפת שמאלנים. רונן שובל עבר לנשום אוויר פסגות, וכיום הוא דיקן קרן תקווה וראש מכון ארגמן. בין השאר התארח באוניברסיטת פרינסטון (שורת CV שהוא טורח לציין בכל מקום). ואכן, פסקת הרזומה באחורי הספר טורחת להדגיש את המוסדות שלעיל אך 'שוכחת' את 'אם תרצו', שאותה הקים ובראשה עמד שבע שנים תמימות. חשיבותו של הספר בעצם קיומו, כרטיס כניסה להגות ימנית 'רצינית', משכיח משובות, מסיר כתמים. שובל עבר מזמן למדינת משה, ורק אנחנו, אבוי, נותרנו עם בריוני 'אם תרצו'. •
