פעם, כשמכבי יפו הייתה בליגה א', במשחק פלייאוף, מגן שמאלי של הקבוצה, עזבו שמות, דפק ברחבת היריבה צלילה של ריף הדולפינים באילת. צלילה, שלידה איתי שכטר, הליא קניג של הצלילות, שוחה בגלגל ים עם ראש חד-קרן בבריכה של הקטנים. איכשהו השופט קנה את האירוע, שרק לפנדל, והשמאלי, מעודד מהשריקה, קם מהדשא תוך שהוא מנפנף באמוק לשופט להוציא גם כרטיס לשה התמים שרץ מאחוריו. וההוא הוציא, בטח הוציא. והשמאלי מחא כפיים, בטח מחא.
אל תתבלבלו, באזור הדמדומים שמתחת לליגת העל, שם אין VAR, דברים כאלה מתרחשים סביב השעון. והעולם לא עוצר לבדוק. לרוב הוא לא יודע שטעה.
הייתי מאלה שחשבו שה-VAR פוגע ברומנטיקה, ובספונטניות של המשחק. התחושה הזו נשחקת אצלי עם כל שישי שעובר. בליגה הלאומית שבה יפו שלי משחקת אין VAR. אין כמעט מהלך שבו אני לא מבכה את זה. תגידו, אתה לא מיוחד, כל אוהד מרגיש שמכייסים אותו, ובראש אוהדי ליגת העל שבה יש VAR. ותגידו, תראה את הפועל ירושלים. את הפנדל הבדוי שמכבי ת"א קיבלה נגדה, דווקא בגלל ה-VAR.
הכל נכון. ה-VAR, כלומר מפעיליו, לא חפים מטעויות. לפעמים הם הטעות. ועדיין, עם כל זה שרמת השיפוט לא בשיאה העונה – בעדינות, כן? - תחשבו על כמות השערים והאדומים שה-VAR פסל או פסק. קשה לספור את הקטסטרופות שנמנעו. ואם לחדד, עד שהגיע ה-VAR לא היה לנו מושג שהמשחק מלא בכל כך הרבה טעויות. עוד קודם הסתובבו בינינו הרבה מקופחי שיפוט. כשנכנס ה-VAR, הם קיבלו חותמת רשמית, ומכתב שהביטוח הלאומי לא נותן על זה כלום.
בסוף הבעיה היא לא הטכנולוגיה אלא האדם שמפעיל אותה, והתלות בטכנולוגיה. היה עדיף שאנשי ה-VAR לא יזעיקו שופט אם הם לא סגורים - ובמקרה של לבטים ייתנו קדימות לאינטואיציה של ההוא שעל הדשא. ובעיקר עדיף ששופטים שנקראים ל-VAR ומהססים, יישארו עם שלהם. ליישר קו עם המצלמות זו לא תעודת ביטוח.
המשחק כבר לא יחזור אחורה. מצלמות יתווספו, הרזולוציה תתחדד, הפיקסלים ייתנו בראש, הבינה תיתן יד. בסוף, עד שלא יגיעו רובוטים עם כיסים, תנועות ידיים דרמטיות ושמות (כדי שהאוהדים ידעו את מי לקלל), המשרוקית אצל האדם. להגיד שה-VAR מזיק, זה לגלגל אליו אחריות.
