הנה לכם הדוגמה הקלאסית למשפט: "רעיון מצוין, ביצוע גרוע". מי לא רצה שהשופט במגרש יקבל עוד כמה זוויות צילום, קלוז-אפים שיעזרו לזהות שהפאול היה מחוץ לרחבה, שבכלל היה פאול, או שתיירי הנרי נעזר בידו כדי לבשל גול ולגנוב עלייה למונדיאל?! אלא שמה שקרה מאז זה איבוד כיוון, התמכרות לטכנולוגיה שפוגמת בחוויית המשחק, ומה שהכי בעייתי: הפרשנות שלה מחמיצה בעקביות את המטרה הראשונית שלשמה התכנסנו: כדורגל עם מינימום טעויות קריטיות.
נעזוב רגע את העולם ונתמקד בליגת העל שלנו. הרגע שבו מופיעה על המסך השקופית: "גול/פנדל/אדום בבדיקת VAR" הוא האות לטקס הישראלי הכי מעיק במגרש כדורגל: נפנופי הידיים העצבניים, השופט שהודף את השחקנים ומסמן על האוזנייה, הזמן המזדחל עד שמתקבלת החלטה אם לרוץ בצעדי איילה מסוגננים אל המסך, העמידה האבודה מול הילוכים חוזרים במספר זוויות, הדיאלוג עם סמכות-על שיושבת בניידת מרוחקת (הנה השלב של האינטריגות ומאבקי הכוח באיגוד רווי תככים), עוד זמן מזדחל (אחי, התור לנקניקייה לקח פחות זמן) ואז התפנית בחצי סיבוב, סימון מלבן באוויר ובום: יש החלטה!
באמת שזה לא משנה אם זה אוהד אסולין נותן לבית"ר פנדל שהומצא בדמיונם הפורה של שופטי ה-VAR (התנגשות אגבית שבה רביבו בכלל יזם את המגע) או גל לוי שמוציא אדום לרועי אלקוקין כי שופטי המסך עצרו פריים שבו רואים כאילו-נעיצה של סטופקס מעבר לגובה הכתוב בחוק – הטעויות האלה קורות אצל כל השופטים (אהלן גרינפלד) פשוט כי מישהו התבלבל והפך את מערכת ה-VAR למפלצת טכנוקרטית שמשתלטת על תחום השיפוט ופוגעת במשחק. שופטי המסך בישראל התאהבו בגרסה שלהם לאקטיביזם שיפוטי ושכחו מהו תפקידם: להתערב רק כשיש הוכחה ודאית לטעות קריטית של השופט במגרש בהחלטות של גול, פנדל או הרחקה. בפועל הם שופטים במקומו. במקביל שופטי המגרש מקטינים ראש, בונים על ה-VAR שיציל אותם ואנחנו מקבלים אוסף פקידים אוחזי תקנון שמודדים את עומק הנעיצה, אורך האף שחצה קו דמיוני של נבדל וזועקים בהתרגשות למערכת השמע הפנימית: "היה מגע!" ההוכחה המרשיעה לכל פנדל או אדום. הלו, שיחקתם פעם כדורגל בשכונה? לא כל מגע זה פנדל. במילים אחרות: שיפוט ה-VAR ניתק מגע מהמציאות, לא מחובר לרוח המשחק ומזיק לו.
