1. עצמאי בשטח
שתי הפגנות החרדים הגדולות בירושלים נגד הגיוס, בפער של חודשים בודדים, הסתיימו במוות טרגי של אחד הצעירים המפגינים. הנסיבות שונות: אחד נפל אל מותו, אחר נדרס בידי אוטובוס שנחסם והותקף, אבל הסמליות, בטח במגזר שכן עושה חשבונות שמיים, מעצימה את התחושה הכאוטית. בדרך לכינוס מועצת גדולי התורה ביום רביעי בלילה, יממה אחרי האסון, נאלצו כל האדמו"רים לעבור בזירת הדריסה של הנער, רחוב אחד בלבד ממקום הכינוס המאולתר. שינוי המיקום ברגע האחרון, מבית ההבראה של האדמו"ר מוויז'ניץ במושב אורה לבית ספר סמוך לביתו של הרבי מבעלז בירושלים, היה בניסיון לוודא שהפעם כל אגודת ישראל תלך יחד.
5 צפייה בגלריה
כינוס ה"מועצת" ביום רביעי בלילה. בדרך נאלצו האדמו"רים לעבור בזירת הדריסה של הנער | צילום: שוקי לרר
הבחירה לכנס את הרבנים מבלי שביסמוט סיים לנסח את החוק, ועוד לפני שהייעוץ המשפטי הכניס את ההערות שצפויות להקשיח אותו, הייתה במטרה ברורה: להודיע כבר עכשיו שהם נגד. האדמו"ר מגור, ראש החצר הגדולה והחזקה בישראל, פטרונו של גולדקנופף ונשיא המועצת, דחף לשם בכל כוחו. מי שעמד בדרכו הוא העומד בראש החצר השנייה בגודלה: האדמו"ר מבעלז. גם לו יש חבר כנסת משלו – ישראל אייכלר. ויש לו גם עמדה מתונה יותר ביחס לחוק. מההתכנסויות האחרונות של מועצת גדולי התורה הוא נעדר, ולכן גם בגור ראו חשיבות בכך שישתתף. לוודא שהפעם כולם יישרו קו. אבל הרבי מבעלז הוא דמות עצמאית.
הוא יליד תש"ח, בן 77, אמנם צעיר מהאדמו"ר מגור (86) אבל הוא האדמו"ר המנוסה ביותר בחדר, כי עלה לכס ההנהגה לפני כמעט 60 שנה, כשהיה רבי צעיר בן 18 בלבד, בחצר שנותרה ללא מנהיג אחר פטירת אביו ודודו, האדמו"ר הקודם, וחיכתה שה"ינוקא" יגיע לפרקו. לאורך השנים היה שותף למהלכים פוליטיים חריגים. בשנות ה־80 למשל, היה האדמו"ר היחיד שחבר להקמת דגל התורה עם הליטאים, ורק בשנת 2000 שב לאגודת ישראל החסידית. הקו העצמאי שלו בלט גם בקורונה – שבה קיימו בחצרו סדר יום רגיל שהתעלם מהנחיות משרד הבריאות, ומנגד - כששיגר את חסידיו לעבודה, והקפיד לקרב גם את אלה שעזבו את הדת. לפני שלוש שנים החליט ללכת על מתווה של הכנסת ללימודי ליבה למוסדות החינוך שלו תמורת תקציבים נדיבים מהמדינה. זה נבלם ברגע האחרון, ערב הבחירות הקודמות, בלחץ כבד של הליטאים ובהבטחת אישית למימון חלופי על ידי נתניהו, שחזר ללשכת ראש הממשלה אבל לא כיסה את כל הצ'קים שפיזר אז. ובכל זאת, ציר נשמר בין סביבת ראש הממשלה לבית האדמו"ר, והוא נחשב לגורם המתון שמוכן לשאת ולתת על החוק.
2. המנצחים והחסידים
הנוכחות של הרבי מבעלז הטתה את הכף, בינתיים, אל הצד שביקש לא להכריע. לפי גורמים באגודת ישראל, בחדר היה קונצנזוס עקרוני נגד חוק הכולל סנקציות – כלומר התנגדות למתווה ביסמוט – אבל בגלל הלחץ של גדולי הרבנים הליטאים, התקבלה דעת בעלז שלא לפרסם בינתיים עמדה רשמית עד לסיום העבודה על החוק.
חברי הכנסת והעסקנים מכל החצרות המתינו בכיתות שסביב אולם הכינוס לרגע שיוזמנו להצטרף. בדרך כלל, הנוהג הוא שאחרי שהרבנים מיישרים קו ביניהם, הפוליטיקאים נכנסים לתת סקירה מקצועית ולקבל הנחיות. אבל כשהדלת נפתחה איש לא הוזמן פנימה. הרבנים התפזרו בלי מסמך מחייב. אירוע חריג, אולי חסר תקדים.
הגמגום של אגודת ישראל הוא הניצחון של דגל התורה וש"ס. שתי המפלגת החרדיות האחרות נלחמות בשיניים לקדם את החוק שגולדקנופף כבר הגדיר "טלאי צהוב". דרעי וגפני מתמודדים עם לחץ אדיר ברחוב שלהם, וזה מסביר אולי כיצד דובר ש"ס, בטעות, הציב השבוע "אולטימטום" בראיון לרדיו חרדי: בלי חוק גיוס אין תקציב. הדברים הידהדו לא מפני שהיה בהם חדש, אלא כי ש"ס שומרת על דממת אלחוט, אז כל ניואנס נשמע כמו הסלמה. האמת הפוכה: ש"ס, שבעבר דרשה את החוק לפני הקריאה הראשונה של התקציב שצפויה בתוך כשבועיים, כבר הסכימה להעביר את המועד הקובע לקריאה השנייה והשלישית – שמחויבת לעבור עד סוף מארס.
וכאן יש פרדוקס: דרעי וגפני מאיימים לא להצביע על התקציב בלי חוק גיוס. אבל מי שעשוי למנוע את הרוב מהחוק אלו גולדקנופף וחבריו. בלשכת ראש הממשלה מתוסכלים, ובצדק: האם דגל התורה תפיל ממשלה בגלל שאגודת ישראל תפיל את החוק?
3. רשימה בלתי אפשרית
טעות פרוידיאנית של נתניהו על דוכן הכנסת חשפה לאחרונה את הבעבוע במחנה שלו. "תתחשב בלחץ הנפשי של חברי הקואליציה", הוא פנה ליו"ר הכנסת במהלך ישיבה סוערת, "כי רבים מהם יודעים שהם לא יהיו כאן אחרי הבחירות הבאות". נתניהו התכוון להפנות את הלעג לאלו שהפריעו לו בספסלי האופוזיציה - שאמנם מתחזקת בסקרים אבל צפויה להחליף את הייצוג הפרלמנטרי שלה - אבל זה נכון שבעתיים גם לקואליציה שמתכווצת.
בדרך הטבע, צפוי ברשימת הליכוד מרחץ דמים פוליטי. באדיבות החוק הנורווגי, למפלגת השלטון יש היום 43 ח"כים ושרים מכהנים. עליהם נוספו סער, אלקין, ובסבירות גבוהה גם גלעד ארדן ואלמוג כהן. כלומר, 47 חברים מהכנסת והממשלה הנוכחית (למעט ארדן) שיתמודדו - אחרי קיזוז אישה חדשה, משבצת הצעירים ונציגי המחוזות - על פחות מחצי מהמקומות ביום טוב. בתרחיש סביר, שניים מתוך שלושה לא יראו את הכנסת הבאה מבפנים. כשראש הממשלה מבקש לעצמו עוד שמונה שריונים, הוא בעצם מבקש להחליף את הרשימה.
למה נתניהו חותר לשם? בליכוד מדברים על סקר פנימי שהוצג לנתניהו שלפיו הרכב הרשימה המסתמן עלול לגבות מהם שלושה־ארבעה מנדטים בקלפי. מהו ההרכב המסתמן? סקר טרי של מכון אגם בראשות ד"ר נמרוד ניר מהאוניברסיטה העברית בקרב מתפקדי הליכוד מספק תמונה מעניינת, אבל קודם הערת אזהרה: סקרי פריימריז מתקשים לנבא אפילו יותר מסקרים רגילים, בגלל סבך האינטרסים, ובגלל חוסר היכולת לדגום את הדילים המאורגנים של הפוקדים הגדולים. ועדיין, יש בהם אינדיקציה לאן הרוח נושבת בקבוצה הגדולה מכל מפקד ארגזים: המתפקדים החופשיים, שנחשבים בין שליש לחצי מסך המתפקדים כולם. זה סקר נרחב יחסית. 1,223 נשאלים מתוך כ־130 אלף מתפקדים סך הכל, כולם מתפקדי ליכוד פעילים המופיעים בספר הבוחרים של התנועה.
ובמקום הראשון: טלי גוטליב שמופיעה ברשימות של כ־70 אחוז מהמשיבים (שהתבקשו, בהתאם לשיטת הבחירה, לסמן 12 שמות לרשימה). היא הסמל שמטריד את נתניהו, שלמרות ההכחשות דן בשאלה כיצד לדלל את הפופולריות שלה. אחריה: אמיר אוחנה, משה סעדה, אלמוג כהן (שרשמית איננו חבר ליכוד) וישראל כ"ץ. את העשירייה הראשונה סוגרות מירי רגב ומאי גולן. יריב לוין במקום ה־11.
המפקד המאורגן ישנה את התמונה. חיים כץ למשל, עם התעשייה האווירית, לא יסיים במקום ה־35, אבל כשהרוב צפויים להיפלט החוצה, הלחץ בשיא. את מי נתניהו מתכוון לשריין במקומות היקרים שיקבל? אחד יוקצה לסער (או לאלקין) במסגרת ההסכם עם תקווה חדשה. היתר פתוחים.
רעיון השריון של סמוטריץ' כחטיבה בליכוד, שעליו דווח כאן, הוא רק אחד מתוך שרשרת בדיקות של אנשי נתניהו: עופר וינטר, אמיר אביבי ויפתח רון טל בגזרת הביטחוניסטים, והאבות השכולים דדי שמחי, חגי לובר ואיציק בונצל, גם הם בין השמות שמוזכרים. חלקם כמשוריינים אפשריים, אחרים כשידוך כפוי לסמוטריץ' כדי שיעבור את אחוז החסימה.
תיאבון השריונים של היו"ר נחשף מוקדם מדי. מול זעקת השבר בסיעה, אנשי נתניהו מנסים להרגיע את הח"כים המבועתים ומאותתים שיתפשר גם על חמישה שריונים. בנוסף, הוא ינסה להגדיל את הרשימה הארצית על חשבון המחוזות שבפעם שעברה הכניסו לכנסת, בין השאר, את אושר שקלים, ניסים ואטורי וששון גואטה.
זה יצטרך לעבור את המרכז, שאמור לבחור את נציגי המחוזות (בניגוד לרשימה הארצית שנבחרת בידי כלל המתפקדים) ויתבקש כאן בעצם להחליש את השפעתו על הרשימה. אפרופו המרכז, יותר מחודש חלף מאז הבחירות לוועידת הליכוד שנערכו בקול רעש גדול, אבל נתניהו משום מה מושך את בחירת יו"ר המרכז והמזכירות. רשמית, בגלל ויכוח על קלפי בבנימין לא מתחילה ספירת 90 הימים שבהם הוא מוכרח לכנס את הועידה, אבל ההסבר לסחבת של בית הדין מתלכד עם האינטרס של נתניהו: מאז הכריז דוד ביטן שיתמודד על הנהגת המרכז על אפו וחמתו של נתניהו, אין שום סיבה להזדרז. בשנת בחירות ראש התנועה מעדיף להימנע מזעזועים שיפריעו לו לשנות את התקנון כרצונו: שריונים, תקציבים, וכל מה שצריך כדי לשלוט בתנועה. את הבחירות למוסדות הליכוד הוא ינסה לדחות עד אחרי הבחירות.
4. החברה להגנת הקבע
גם בתרחישים היצירתיים של שיקום החטופים קשה היה לדמיין את הפרסומת המדוברת של התקופה, שבה שגיא דקל חן משמש כפרזנטור של בנק המזרחי. ליהוק מפתיע של שורד שבי כפנים החדשות של הבנק, אבל אחרי שמעכלים את פיתול העלילה, בעצם למה לא? לבריאות. זה פתרון שמתרגם את אהבת הקהל לערך כלכלי, אלטרנטיבה לא רעה לגיוסי המונים שרווחים אצל שורדי שבי שצריכים מעטפת כלכלית רחבה ממה שמציעה המדינה.
אבל יש פרסומת אחרת מוזרה יותר שעלתה בשבועות האחרונים על מסכי הטלוויזיה; פרסומת לצה"ל. צפיתי בה בכמה הזדמנויות בלי להבין מה היא בעצם מפרסמת. בניגוד לתשדירי השב"ס והמשטרה, היא לא מבקשת לגייס עובדים לארגון באמצעות חשיפת תנאי השירות. צבא הגנה לישראל גם לא זקוק לשימור לקוחות, ובכל זאת מכספם של משלמי המסים הוזרמו מיליונים לקמפיין שמרים לגוף הציבורי שגם ככה מדורג בראש מדדי האמון של אזרחי ישראל. לפי כל סקר - מעל הנשיא, המשטרה, הממשלה, הכנסת, בג"ץ או התקשורת, ניצב הצבא במעמד בלתי מעורער.
אז למה בעצם צריך יח"צ בהפסקת הפרסומות כשאמצעי התקשורת מתקוטטים על הזכות לסקר אותו באופן נלהב במהדורות עצמן? תזמון הקמפיין, חלק מ"שבוע ההוקרה לאנשי הקבע" (שהתפרס על פני חודש) היה בדיוק בשבועות שקדמו להחלטה בכנסת על הגדלות הרמטכ"ל. בצה"ל דוחים את הטענות על ניסיון השפעה פוליטית ואומרים שהעיתוי נקבע חודשים רבים מראש, כחלק ממהלך של חיזוק אנשי הקבע, אבל כן קושרים בין הטקסטים ששמעו בוועדת חוץ וביטחון שדנה בעתיד הפנסיות שלהם לבין הצורך בכלל במהלך יח"צ כזה.
הרטוריקה בכנסת, כך טוענים בצבא, משתנה כשלא מדובר במילואימניקים אלא באנשי הקבע, וכשאלו לא הלוחמים אלא תומכי לחימה ואנשי מטה ואפסנאות. פתאום השיח על חיילינו הגיבורים הופך לחשבונאות עם עובדי מדינה, כולל האשמות על ביזת הקופה הציבורית. אגב רטוריקה, תופעה מעניינת: בחוגים מסוימים כשמדברים על גל"צ, פתאום צה"ל משנה את שמו מצבא הגנה לישראל ל"ארגון חמוש שיש לו תחנת רדיו".
הדיון על הגדלות הרמטכ"ל, או כמו שבצבא מעדיפים לכנות "השלמת תקופת שירות", הוא מורכב, והסתיים בניצחון מובהק לצבא, עם או בלי קשר לקמפיין המיליונים. אבל מיד אחרי ש־2025 נסגרה בשיפור תנאי הקבע, 2026 נפתחת בהרעת תנאים חריפה למילואימניקים: בוטל נוהל השבוע־שבוע שאיפשר למילואימניקים להחזיק עבודה ומשפחה במקביל לחודשים ארוכים על הגבולות. במקום זה הם עושים עכשיו עשר־ארבע. בנוסף, קוצרו ימי ההתארגנות בסוף כל תעסוקה מבצעית, שנועדו לסדר נחיתה רכה בין השיבה מהמילואים לחזרה למשרד. אלפי מילואימניקים קיבלו צווים ל־59 ימי מילואים, כדי שחלילה לא יקבלו את ההטבות של מי שמשרת 60 יום. אחרים קיבלו צווים של מאה יום. המדינה חוזרת לשגרה, אבל הם לא. אחרי המערכה צה"ל נדרש לקצץ, בצדק, אבל בחר את המקום הכי לא צודק. על הגב של המילואימניקים שקורסים. אם בקרוב יצטרכו קמפיין בטלוויזיה כדי לשכנע אותם לבוא, זו תהיה הוצאה מצערת אבל נדרשת באמת.
