מה אכפת לו / בשבוע שבו התברר שגם שנה חדשה היא לא פתרון למגפת הפשיעה בחברה הערבית, ואדם נורה על ידי שוטר בפתח ביתו למרות שנטען שלא היווה סכנה, והפגנת חרדים הפכה לאסון לאחר שנהג אוטובוס ערבי דרס ילד בתוך המון שאיים להתנפל עליו בלי שהמשטרה הייתה בסביבה, ויהודים בגדה המערבית תקפו נהג אוטובוס ערבי וגם את העובד שבא לסייע לו, אי-אפשר שלא לשאול: למי באמת אכפת?
הרי גם לפני כל האירועים הללו, חלפו כבר שלוש שנים - מינוס איזה כמה שבועות מחוץ לממשלה - שבהן כל ההבטחות ל"משילות" התגלו כבדיחה מדממת. ובכל זאת, נכון למועד כתיבת שורות אלה, מפלגת עוצמה יהודית שומרת על כוחה בחלק ניכר מהסקרים ולעתים אף מגדילה אותו. המסר לפחות מבחינת אותם מצביעים ומצביעות די ברור: לא אכפת. אבל למה?
אולי אלה שוטרים ושוטרות ומשפחותיהם, שנהנים לראות שר שמגבה כמעט בכל מצב (כל עוד לא נפגעים האנשים הלא-נכונים), דורש אכיפה נגד האיום המסוכן שנקרא "אוהדי הפועל ת"א" וכל היתר מעניין לו את קצה החוטם. יש כמובן את חסידי וחסידות הכהניזם, זרם עולה כפורח גם בקרב צעירים וצעירות שגדלו למציאות שבה כבר לא בושה לצעוק "כהנא צדק", והם לא מעוניינים בחיקוי שמתפשט במפלגות כמו הליכוד אלא בחיבור ישיר ליורש העצר האותנטי. וייתכן מאוד שגם ברחוב החרדי המעודכן מבסוטים ממנו, שכן בן-גביר מעניק להם אדמו"ר כלבבם: ימין קיצוני שלא חוטף כאבי בטן מבעיות הגיוס, לא מגביל את עצמו לענייני המגזר, לא צריך שלושה עוזרים כדי להבין מה הוא אומר, והוא גם לא מתנשא עליהם כמו השר בצלאל סמוטריץ' (למרות שאצלו היהירות היא לא אישית: הוא ככה כלפי כולם).
כל זה מסביר למה בן-גביר לא מבזבז אפילו אגל זיעה אחרי עוד שבוע שמכתיר אותו בתור כישלון אבסולוטי לפי כל פרמטר: מספיק לו שיש בישראל די והותר אנשים שלא מבינים מה כל כך נורא בערבים מתים.
עם בע"מ / מעבר לשלל הטענות שנשמעו נגד הכנס שערך השלטון בכנסת, בהשתתפות משפחות שכולות ומשפחות חטופים שתומכות בו, בלטה היומרה להציגו כאירוע "הצדעה למרימי רוח העם במלחמת חרבות ברזל". מכיוון שבכל מקום ובוודאי בישראל, "העם" הוא הרבה דברים, "רוח העם" הוא מושג שמעטים אם בכלל מסוגלים להחליט על פרשנות אחת ויחידה שלו, אפילו אם מדובר באושיה בסדר הגודל של יוזם הכנס, ח"כ אוהד טל (הציונות הדתית). מצד שני, אין ספק שאיש רציני ויסודי כמוהו מן הסתם עבר אחד-אחד ב"עם" ושאל "תגיד/י, מי הרים/ה את רוחך במלחמה?" ושמע רק שמות של חברי וחברות הפורומים שהוזמנו לכנס. לא נותרה לו ברירה אלא להזמין רק אותם, פן "העם" ייתקל בפרצוף שלא הרים את רוחו ולא יוכל לכבוש את הכעס.
למעשה, זוהי דוגמה נוספת לאופן שבו הפך מושג ה"עם" ממרכיב מרכזי במאבק הפופוליסטי נגד ה"אליטות" לכלי נשק ציני נגד כל סוגי האוכלוסיות והמגזרים שמסרבים להתיישר. הרי מלכתחילה כל הרעל שנשפך על דמויות כמו רפי בן-שטרית מבית-שאן (אביו של אלרואי ז"ל שנפל ב-7 באוקטובר) ושיראל חוגג מאופקים (שמשפחתו ניצלה בקושי מהטבח) וכמובן עינב צנגאוקר מוטען בזעם מיוחד, משום שאף אדם הגון לא יכול להסתכל עליהם ולא לראות גם בהם את "העם" המדובר. והפחד שמא דווקא הם היו בין התורמים והתורמות ל"רוח העם" הוא הסיבה לערוך כנס ולא להזמין אותם. בכל זאת, יש "עם" ויש בע"מ.
מאי נפקא מינה / במסגרת המרוץ הפנים-ליכודי, מי יגדף את התקשורת בכלל ואת חדשות 12 בפרט במילים יותר חריפות - ניכרים סימני הפריימריז וחרדת השריונים במפלגה - נתלתה השרה מאי גולן בהסתה המנורמלת ("פי אלף יותר גרועים מאל-ג'זירה") והכריזה כי "עליהם נאמרה במדויק: מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו". ובכן, אם כבר השרה מתהדרת ב"מדויק", ומכיוון שמילות הנביא ישעיהו נפוצות מאוד כחלק מהמאמץ הפופוליסטי להמציא אויבים ובוגדים מבפנים, ראוי לציין עניין פעוט: לפי פרשנים רבים ומרכזיים, והאמת שגם לפי הפשט של הפסוק, "מהרסייך ומחריבייך" בכלל לא עוסק במה שנדמה לגולן - וכאמור לא רק לה.
ראשית, מצטטי הפסוק נוטים להשמיט שתי מילים חשובות בתחילתו, "מיהרו בנייך", שנותן להמשך את ההקשר שעליו נשענו פרשנים שבכלל קבעו שמדובר בנבואת נחמה: אם ה"בנים" יתנהגו יפה הם יזכו לשוב ארצה, ואז המהרסים והמחריבים (עמים שכבשו את הארץ) ייצאו ממנה. כלומר, לא מדובר במורסה פנימית שיש להזהיר ולהיזהר מפניה, אלא בהבטחה להקיא כוחות זרים ועוינים (אז, בימים שהיה צריך לכתת רגליים כדי לפרק ממלכות ולא רק לשלם לאנשים בסביבת ראש הממשלה).
מן הסתם האופציה הזאת מעניינת את גולן בערך כמו שאר הנושאים שלא יקדמו אותה בפריימריז, ולכן לא נותר אלא לקוות שהקוראים והקוראות לפחות יהרהרו בפעם הבאה כשהם שומעים את הפסוק מצוטט בפומפוזיות, וכמובן: מי ייתן והמחריבים וההורסים בכל אשר הם פשוט ייצאו לנו מהחיים.
בשלוש מילים / יאללה משבר חוקתי.
משפט בשבוע: "פה בישראל נחליט לתת להם עונש? טלאי צהוב, איך אנחנו יכולים לעשות את זה?" (ח"כ יצחק גולדקנופף בכלל לא מגזים במשמעות ה"סנקציות" בחוק הפטור מגיוס. תנוח דעתו: לא יהיה שום "טלאי" שיפגע בשני הדברים שהכי קדושים לו - השתמטות ובגדי מעצבים)
חמצן לריאות / ככל שהתרבות הישראלית מוצעדת לקראת סירוס, כך גוברת החשיבות של סרט ישראלי נוקב, חכם, מלא אמפתיה, עתיר ניואנסים ובעיקר אמיץ כמו "חמצן", שבו הבמאית נטעלי בראון (שביימה גם את הדוקו המצוין "שוטינג") צוללת לקרביים של החרדה האימהית (מבלי לגרוע מהאבות) בחברה שמקדשת את אתוס ההקרבה. צריך לא מעט אוויר כדי להתמודד עם הסרט, אבל בסוף דווקא אמנות כזאת מכניסה חמצן לריאות.
