העברות תקציביות בסוף השנה האזרחית מלמדות מה בהול ומה לא בעיני השלטון, מה קריטי ומה לא בהכרח. לרוב זו גם דרך לטשטש את הקשב הציבורי. הטקס חוזר על עצמו מדי שנה: הח"כים מקבלים בדקה ה-90 ערימת מסמכים שעליה הם נדרשים להצביע בזמן מינימלי, מכיוון שאחרי שמסתיימת השנה לא ניתן יותר להעביר את התקציבים. כשההחלטות מתקבלות ברגע האחרון, ועדת הכספים לא באמת דנה בהן אלא מאשרת כחותמת גומי, וגם לציבור אין הרבה מה לעשות.
ההחלטות שהתקבלו בוועדת הכספים בשבוע האחרון של 2025 הן תמונה חדה של מדיניות הממשלה: אמור לי מאיזה מגזר אתה, ואומר לך מה מגיע לך. ביום רביעי שעבר היא הגדילה את ההעברות התקציביות לישיבות ההסדר ב-50%, וכעת התקצוב עומד על כ-50 מיליון שקל בשנה. מדוע מעלים את התקציב בצורה כה דרמטית? בדברי ההסבר נטען כי אחת הסיבות לכך היא עלייה של 23% במספר תלמידי ההסדר.
1 צפייה בגלריה
ההפגנה בירושלים, השבוע. הראשונים לשלם את מחיר האנרכיה הם האזרחים החרדים עצמם | צילום: אלכס קולומויסקי
(אלכס קולומויסקי)
האפשרות לדחות את השירות הצבאי בשנה וחצי ולהתגייס לשירות מקוצר היא הטבה השמורה למגזר הדתי-לאומי בלבד. 50% ממחויבי הגיוס בחינוך הממלכתי-דתי ממשיכים למסגרת קדם-צבאית, בעוד רק 11% מקרב החילונים והמסורתיים בוגרי החינוך הממלכתי זוכים לכך. להם אין אפשרות ללימודי הסדר, אלא רק לשנת מכינה אחת שדוחה את השירות, אך לא מקצרת אותו.
גם בעולם המכינות ישנה אפליה, ועבור בוגרי החינוך הממלכתי יש הרבה פחות תקנים מביקוש. בשנת 2023 התחרו 8,189 תלמידים ותלמידות על 1,500 תקנים במכינות החילוניות. השנה הביקוש היה גבוה יותר ובמכינות מסוימות הגיע ל-15 מועמדים על כל מקום.
על מנת להתמודד עם האפליה עתרה לאחרונה לבג"ץ הנהגת ההורים הארצית, יחד עם מרכז מנור, וביקשה התאמה של מספר התקנים במכינות לגודלו היחסי של החינוך הממלכתי, הזרם הגדול בישראל. ומה הייתה תשובת המדינה? "על רקע אירועי 7 באוקטובר, אגף כוח אדם בצה"ל הורה על אי-גידול במכסת דחיות הגיוס". כלומר: חברים, גם אם אתם צודקים, יש מלחמה, חסרים חיילים, ואין מצב שעכשיו נגדיל את מספר הצעירים שדוחים שירות בשנה.
איך זה מסתדר עם העובדה שאותה מדינה מגדילה את מספר תלמידי ישיבות ההסדר? מדינה אחת, שני קולות: אם אתה נער מסורתי או חילוני ‑ אסור לדחות את הגיוס שלך לטובת שנה במכינה כי אנחנו במלחמה קיומית וחסרים חיילים. אם אתה נער דתי-לאומי ‑ הוספנו תקנים שידחו את השירות שלך, ועל הדרך גם אפשרנו לך להתגייס לשירות מקוצר ולהגדיל את הנטל על חיילי המילואים.
אחר שבוצעה ההעברה הכספית חגגה התקשורת המגזרית עם מחמאות אין-ספור לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' כשושבין של אותם התקציבים. כל זה מתרחש על רקע דיונים אין סופיים על חוק הגיוס, ועל הקושי האדיר של המילואימניקים לשאת בעול. במקום להרחיב את הכוחות הסדירים באופן אחיד בקרב כלל המגזרים, החוזים הנפרדים עם כל מגזר רק מעמיקים.
*
דוגמה נוספת היא עתירה אחרת לבג"ץ, המצביעה על אי-שוויון בתקצוב של תלמידי החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד) אל מול תלמידי הממלכתי. הפער בתקצוב העל-יסודי בין תלמיד בממלכתי לבין תלמיד בממלכתי-דתי עומד על 28%, ואל מול הממלכתי-ערבי מזנק ל-40%. גם כאן עתרה הנהגת ההורים יחד עם המועצה לחינוך ממלכתי ומרכז מנור בבקשה להשוואת תנאים בין הזרמים. בין היתר מתמקדת העתירה בשני סעיפים ספציפיים שנותנים לתלמיד בחמ"ד העדפה תקציבית משמעותית. אך בעוד המדינה בתגובתה טוענת שאין לה תשובה או נימוק לפערים הללו וביקשה ארכה משמעותית עד שתגבש את עמדתה, אותם תקציבים אושרו שוב גם השנה והכסף זורם כמים. בעולם מתוקן, סעיף תקציבי ללא נימוק מוקפא ועובר בירור, והעוולה לא ממשיכה כסדרה עד להכרעה.
"עתירה בדבר אפליית החינוך הממלכתי תלויה ועומדת זה יותר משנה", מסביר עו"ד אסף בנמלך, המייצג את העותרים. "כעת מתברר שהממשלה ממשיכה להזרים כספי עתק לזרם החמ"ד, ומציינת בדברי ההסבר לתקנה התקציבית שמתקיימת בדיקה משפטית מעמיקה כביכול בעקבות העתירה. זו כבר מכבסת מילים. חבל שערכים כמו חינוך חובה, חינוך ממלכתי ושוויון לרוב תלמידי ישראל נמצאים במכירת חיסול".
*
מבין שלל הסוגיות השערורייתיות הללו עלתה לכותרות ההחלטה הבוטה מכולן. העברה של יותר ממיליארד שקל לרשתות החינוך החרדי בניגוד לחוק; כסף שנועד לכסות בדיעבד על הגירעון האסטרונומי שלהן, למרות שכבר הוכח כי הן נמצאות במצב של חדלות פירעון ושהחשב הכללי במשרד האוצר לא מצליח לפקח עליהן.
על רקע זה נקבעה הסדרה חדשה שדרשה תקצוב לפי כללים ברורים ופיקוח הדוק. ואם לא עומדים בתנאים? אין בעיה, הכסף בכל זאת יגיע במסלולים עקיפים. מפלגת יש עתיד אמנם עתרה לבג"ץ במטרה לעצור את הכסף, והשופטים הוציאו צו ביניים, אבל למכונה הפוליטית דרכים משלה להראות שהיא עובדת. באורח פלא, רוב הכסף כבר הועבר לרשתות החינוך החרדי לפני הצו והגיע ליעדו. לטענת המדינה לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור.
בדיון שהתקיים אתמול בבג"ץ עלו נתונים מדהימים: רוב מוחלט של הכסף (910 מיליון שקל) הועבר הרבה לפני שהוועדה בכלל דנה בנושא, קל וחומר אישרה את התקציב. "איך אפשר להזרים כספים מבלי לקבל אישור לפי החוק?" תהתה השופטת יעל וילנר, ונציגת המדינה בדיון הודתה: "יש פרקטיקה כזאת". וילנר התעקשה: "זה נשמע דבר קטן. זה לא חוקי".
כשהשופטת כנפי-שטייניץ תהתה מה היה קורה אם הוועדה לא הייתה מאשרת את העברת הכסף שממילא עבר, הודתה נציגת המדינה: "היה נגרם גירעון תקציבי". כך עובדת השיטה: החוק הוא המלצה, המדינה בעצמה מצפצפת עליו, ואז גם שולחת את הייעוץ המשפטי להגן על העבריינות שלה, ועולם כמנהגו נוהג.
מדינה עם כמה מערכות כללים מקבילות, שכל אחת מהן מייצרת לעצמה חריגות, פטורים ונתיבים עוקפים, היא מדינה בקריסה: כלכלית, מוסרית וחברתית. הציבור לא טיפש, ומבין את זה היטב. אבל מדינת כל מגזריה מתעקשת להיאחז במודל הגרוע הזה בכל מחיר.
