עוד הפסד למכבי בספרד, בעוד משחק חוץ נטול קהל. עוד אלימות מעוררת קבס ביציעים. עוד טריפל דאבל לדני אבדיה, עוד התקדמות בהצבעה לאולסטאר, עוד מחמאה מלברון, עוד שחקן יריב שמתלונן על שריקות השופטים. עוד זהב ללוק ליטלר באליפות העולם בקליעה למטרה בחיצים.
ספורט הוא יוניברס מרתק בגלל חוסר הסדר שלו, בגלל האפשרות שהכל יכול לקרות בו בכל משחק נתון או התמודדות, אפילו הפסד של אוקלהומה או אליפות בכדורסל להפועל. ספורט מטבעו הוא כאוטי. הכאוס הזה בנה עולם שלם של הימורים מסביבו, על כל תוצאה, החטאה, שנייה, הפרשים, סך נקודות. הכאוס של הספורט הוא אסקפיזם מהרוטינה המשעממת של החיים שלך.
עוד גמר בין ברצלונה לריאל מדריד, עוד גמר שמארחת סעודיה. עוד מעט יהיה עוד טורניר גראנד סלאם באוסטרליה. עוד משבר בטוטנהאם, עוד תסכול בנתניה. מוחמד סלאח שוב הרגיז את העולם המוסלמי. עוד מאמן חדש למנצ'סטר יונייטד. עוד שנה אזרחית חדשה ועוד גול של רונאלדו. עוד התמוטטות עצבים של דריימונד גרין. עוד משחק נהדר של אבדיה (כתבנו, אבל עבר כבר יום מאז שכתבנו).
ספורט הוא החיים. משתלם לעבוד קשה, אתה לומד איך להתמודד עם כישלונות. איך לעבוד בתוך קולקטיב אבל גם להיות עצמאי. יש רעים ויש טובים. יש מנצחים ומפסידים (אבל בספורט זה הרבה יותר ברור ומוחלט), ספורט הוא קונפליקט שמוכרע בקרבות נטולי קורבנות. בספורט יש את המיזוג הנהדר של חוקים ברורים ונוקשים, ועדיין בכל פעם שאתה צופה בטלוויזיה, קיים הרגע שבו אתה אומר לעצמך ש"אתה לא מאמין שהיא עשתה את זה!!"
עוד משחק נהדר של ענאן חלאילי, שחקן ערבי שמשחק באחת הערים הכי מוסלמיות באירופה ומייצג את נבחרת ישראל. עוד הישג לרקסהאם. עוד אמירה מטופשת של אייזיאה תומאס כלפי מייקל ג'ורדן. עוד חצי גמר למרוקו. וגם סנגל. עוד איברהימוביץ' בדרך לאיאקס. עוד ניצחון אופי של ארסנל. עוד מאבק מרתק על המקום השני בליגה הגרמנית. עוד ניצחון לאינדיאנה בפוטבול מכללות (אינדיאנה? בפוטבול? איזה כאוס זה ספורט). עוד פציעה לאנתוני דייויס. עוד אפליה נגד נשים בחלוקת השלל. עוד התעללות מינית ופיזית בילדים בשחייה, התעמלות או השד יודע מה.
ספורט נותן לך זהות חברתית, והזדמנות קהילתית. הוא מאפשר לך לשחות בתוך אמבטיית תהילה, ולחשוף אמוציות, כמו חמלה ליריב, שהן די טאבו בעולם החיצוני, בטח בגברי. סין השתמשה בפוליטיקת הפינג פונג כדי להפשיר את היחסים עם ארצות הברית. נלסון מנדלה טען שלספורט יש את הכוח לשנות את העולם. שני טניסאים מהודו ופקיסטן, שיתפו פעולה במשחקי הזוגות למרות היחסים המתוחים בין המדינות.
ספורט הוא כאוטי, אבל יש בו ריטואל דתי. התאריכים שלו קבועים. אלפים מאמינים בו. מראדונה וג'ורדן נחשבים לאלוהים. אין כמו ספורט כדי לסמן את החזרה המדורגת לנורמליות, את האור בקצה המנהרה שכבר פחדנו שאין לה סוף. פה חוזרות קבוצות זרות ליד אליהו ולירושלים ושם דניאל פרץ עובר מגרמניה לסאות'המפטון, עומרי גאנדלמן מוחתם באיטליה, האמן מנור סולומון מוצא סטודיו לעבוד בו בפירנצה. איזו שגרה מיוחדת, שגרה יוצאת דופן שכמוה.
