כל הניסיונות שלנו לגרום לשינויי משטר אצל שכנותינו נידונו לכישלון - זו מה שאמור להדהד בראשם של מקבלי ההחלטות נוכח מה שמתרחש באיראן. ככל שנתאפק ונימנע מלהעלות הצעות לסייע למוחים נגד משטר האייתוללות, כך יגדל הסיכוי לשינוי המשטר שם.
ההיסטוריה של הקשרים בין ישראל לאיראן מלמדת אותנו לקח אחד, שלמדתי מבעלת קונדיטוריה של מאפים הונגריים ברחוב דיזנגוף בתל-אביב: "נגעת, שילמת". לשון אחר: שילמנו מחירים קשים על הבריתות שכרתנו עם ממשלתו של השאה פאהלאוי - בריתות שהעשירו בעיקר סוחרי נשק ויועצים לשירותים החשאיים. ב-1979, אחרי המהפכה של חומייני, ישראל סולקה מטהרן והפכה לאויבת הגדולה. אנחנו משלמים על כך עד היום.
ניתן לקוות שנתניהו וחבורתו ילמדו את הלקח ויתאפקו, וכן לקוות שהעם האיראני יחליט על גורלו בעצמו.
השבוע אמור דונלד טראמפ להכריז על תחילת השלב השני בתוכנית לייצוב רצועת עזה. בינתיים, השלום שעליו מדבר טראמפ מתחילת הקדנציה הנוכחית שלו בבית הלבן נראה יותר כעסקה כלכלית שמבטיחה לאמריקה טריליונים, ומשאירה לנו סימני שאלה שיהפכו לסימני קריאה רק אם ניזום ונציע מתווה להסדר עם הפלסטינים.
קראתי על מתווה שאני מציע לאמץ: "הדבר שמבחין בין מלחמה למעשי רצח הוא החוק". התרגום המעשי של המתווה הזה מחייב את ישראל לנהוג על פי נורמות החוק הבינלאומי, וברמה המעשית להפסיק למשל את ההשתוללות של נוער הגבעות בשומרון ולמצוא את החלופה הפלסטינית שתנהל גם את רצועת עזה. בקיצור - ליזום, ולא לצעוד לכיוון של ממשל צבאי מול הפלסטינים. החוק חייב להיות הרמזור לכל מה שקשור להתנהלות שלנו מול שכנינו מקרוב ומרחוק.
נער הייתי וגם זקנתי, ואני יכול להעיד שמיומי הראשון בתקשורת שמעתי על פרסומים שהיו אמורים לגרום לשינוי היחסים בין הממשלה לחרדים. שום דבר לא השתנה: הם בבועתם, והממשלות - חלקן מתוך רצון אמיתי להביא לשינוי, וחלקן בהתעלמות מניסיון לשמור על שלטונן - מגיעות כולן לאותה תוצאה. כך זה היה וכך זה יהיה. שיטת הממשל הישראלית לא מאפשרת תיקון: בלי החרדים אין ממשלה, ועם החרדים לא תהיה חובת לימודי ליבה ושוויון בגיוס לצה"ל.
האפיפיור ליאו ה-14 כלל בנאומו לכבוד חג המולד שורות משיר שכתב יהודה עמיחי - "שלום בר", שמייחל לשלום של קבע באזורנו. "לא זה של שביתת נשק, אפילו לא של חזון זאב עם גדי, אלא, כמו בלב אחר התרגשות: לדבר רק על עייפות גדולה... שיהיה כמו פרחי בר, פתאום בכורח השדה: שלום בר".
ואני בחרתי בשיר אחר של עמיחי, שמבטא את עומק היגון של מוראות המלחמה הלא-גמורה: "גשם יורד על פני רעיי: על פני רעיי החיים אשר מכסים ראשיהם בשמיכה - ועל פני רעיי המתים, אשר אינם מכסים עוד".
תייר שיגיע אלינו - כפי שקרה לי עם אורח שהגיע אחרי היעדרות של שנתיים - לא יבין מדוע אנחנו דורשים חילופי שלטון. הפניתי אותו לשיר שכתב דוד אבידן באפריל 1957, "ייפוי כוח": "מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול, את הנשיאה המוזרה בעול הבדידות הגדולה והייאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת".
חייבים להודות: אנחנו רוצים להישאר כאן.
