בראיון מקיף לעורכת הראשית ועורך המשנה של השבועון החשוב בעולם, "אקונומיסט", חשף ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתחמק מגילוי כלשהו של חמלה והתבצר בקורבנות, את כוונתו לוותר "בתוך עשר שנים" על הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל, "כפי שוויתרתי כראש ממשלה ב-1997 על הסיוע הכלכלי". מכאן השאלה: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר על העזרה האמריקאית? התשובה הכלכלית הקצרה היא כן, בתנאי אחד: שישראל תוכל לקנות גם בעתיד – הפעם מכספה – את הטכנולוגיות הביטחוניות ואת אמצעי הלחימה האמריקאיים המתקדמים ביותר, ושלא ייפגע במאומה יתרונה הביטחוני האיכותי, כפי שמובטח בחקיקה של הקונגרס.
נתחיל מהמציאות. בשלהי כהונתו של הנשיא אובמה נחתם מזכר סיוע צבאי אמריקאי רב-שנתי לישראל, לשנים 2018 עד 2029, בסכום שנתי קבוע של 3.8 מיליארדי דולר. ישראל קיבלה אז את הדרישה להשתמש בכל כספי הסיוע לרכש בארה"ב, ולא כמו בהסכמים קודמים, לנצל חלק מהם לקניות מתעשייה ביטחונית ישראלית. מרבית שיתופי הפעולה בין ישראל לארה"ב בפיתוח וייצור אמצעי הגנה אוויריים, מכיפת ברזל ומעלה, הוחרגו מהמגבלות.
נתניהו כמובן לא מעלה בדעתו לשנות את ההסכם הקיים שבמסגרתו כבר נחתמו עסקאות רכש רב-שנתיות בסכומים גדולים, אבל מציע לצמצם במזכר ההבנות החדש את הסיוע הצבאי בהדרגה עד אפס ב-2039.
הכיצד? המספרים מדברים בעד עצמם. כספי הסיוע הביטחוני האמריקאי השנתי מהווים כ-0.5% מהתוצר המקומי של ישראל וכ-2.5% מסך היבוא לארץ. בהנחה שהמשק יצמח ב-3% בשנה, המשקל של הסיוע האמריקאי הצבאי יירד במשך הזמן לשיעורים נמוכים במיוחד. הוויתור ההדרגתי עליו לא יטיל על כלכלת ישראל, המתאפיינת בעודף דולרים, מעמסה כבדה מדי. להפסקה מדורגת של המימון הביטחוני האמריקאי יהיו גם יתרונות כלכליים: צה"ל ומשרד הביטחון יוכלו לחפש קניות זולות יותר, אולי גם מתאימות יותר לצורכי הביטחון המשתנים של ישראל, ברחבי תבל ו/או להשקיע עוד בתעשיות ביטחון מקומיות. חשוב להדגיש שההסכם הרב-שנתי לא מנע מהנשיא האמריקאי ג'ו ביידן להזרים לישראל סיוע צבאי מיוחד ב-15 החודשים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל בכ-8 מיליארד דולר נטו.
מבחינתה של ארה"ב, המתקרבת במהירות לתקציב ביטחון שנתי של טריליון (אלף מיליארד) דולר, היקף הסיוע לישראל הוא בסדר גודל של טעות קטנה בחישוב. אבל מבחינתו של הנשיא טראמפ זו מתנה פוליטית יקרה מפז. "אני", יכריז טראמפ, "הנשיא האמריקאי הראשון שהצליח לבטל את הסיוע הצבאי לישראל ולחסוך למשלם המסים האמריקאי עשרות מיליארדי דולרים". בהקשר זה מעניין לדעת מה מקווה נתניהו לקבל מטראמפ בתמורה – הכרה בסיפוח? לחץ על טורקיה? לחץ על חנינה?
לאיפוס הסיוע הצבאי צפויה להתנגד התשלובת הביטחונית-תעשייתית של ארה"ב, שנהנתה מקונה שבוי – צה"ל – שחייב היה להוציא אצלה מדי שנה 3.8 מיליארדי דולרים, בלי הנחות. צפוי להתנגד גם משרד האוצר בירושלים: צמצום הסיוע האמריקאי יגדיל בעתיד את סך תקציב הביטחון הכלול בתקציב המדינה ויחייב לכן העלאת מסים מסוימת.
אך הפן המטריד בהצהרת נתניהו אינו כלכלי ואינו צבאי-אסטרטגי, אלא דווקא פוליטי מקומי: הוא עלול להסיט את הדיון הציבורי על סדרי העדיפויות בתקציב הממשלה לשנת הבחירות הקרובה לנתיב חדש שבו ביבי שולט ומכוון את התנועה. וכך, במקום על כספים קואליציוניים ועל השקעות בהתנחלויות (ואולי גם במקום על גיוס חרדים) נתווכח כעת בלהט על הצעתו לאיפוס הסיוע הצבאי האמריקאי בסוף העשור הבא, בעוד חזון למועד.
הפן המטריד בהצהרת נתניהו אינו כלכלי ואינו צבאי, אלא דווקא פוליטי מקומי: הוא עלול להסיט את הדיון על סדרי העדיפויות בתקציב לשנת הבחירות הקרובה לנתיב חדש
