אם יש משהו שהופך את ג'ודי פוסטר לכוכבת מוצלחת ומעוררת הזדהות, זה היכולת שלה לגלם באופן מושלם "דגים מחוץ למים" בלי לשדר טמטום או קורבנוּת. ב"שתיקת הכבשים" היא הייתה חניכה באף-בי-איי בעולם של גברים, ב"נל" הייתה ילדת פרא מרוחקת מהציביליזציה – ולמען האמת, גם בחייה האישיים, כאישה להט"בית בהוליווד שלא נכנעה לאידיאל היופי הנשי הקלאסי, יש מן האלמנט הזה.
זה נכון גם לסרטה החדש, והראשון שהוא צרפתי למהדרין (פוסטר דוברת צרפתית שוטפת, כמעט בלי מבטא) – "חיים סודיים" בבימוי רבקה זלוטובסקי, שבו היא משחקת פסיכיאטרית אמריקאית שחיה שנים בפריז, ואחרי גירושים נשארה בודדה ומרירה. בסצנה הראשונה והמשעשעת היא מנסה לתרגם כמה קללות בצרפתית שנשלחו לעברה ושהיא לא מכירה – מעין הוכחה לכך שתחושת זרות היא משהו שנשאר תמיד.
העלילה מתניעה כשמטופלת שלה נעלמת, והפסיכיאטרית חושדת שהיא נרצחה, ויוצאת לחקירה פרטית. מתלווה אליה הגרוש הצרפתי שלה (דניאל אוטיי הנפלא), ולצד הרגשות הרומנטיים שמתעוררים, היא חשה בהדרגה אובדן שפיות. התוצאה היא מותחן חמוד, לא חשוב או גדול במיוחד, ברוח סרטי היצ'קוק ושברול, על חקירה של פשע שכלל לא ברור אם התקיים או שהוא רק נמצא בראש של הגיבורה. ובכלל, נראה שעלילת הפשע בסרט היא רק תירוץ. העיקר הוא דיוקן של פוסטר כאאוטסיידרית נצחית: לא במקרה הדמות שלה יהודייה, וכך גם כל סביבתה. לכאורה, יהדות פריז היא בשר מבשרה של האליטה הצרפתית, ובכל זאת, היהודים שם תמיד חשים כמי שנדחקים הצידה, וחלקם מלאי פרנויה (ברגע מצחיק מתוודה פוסטר שהיא חלמה שבנה הוא קצין נאצי, כאילו היא חיה בתחושת רדיפה מתמדת – כאמא, כאשת משפחה וכיהודייה).
התוצאה היא סרט חינני מאוד, לא מהפכני בשום צורה, עם תסריט קצת מוגבל, אבל כזה שמצליח לגרום לנו להתאהב בדמויות שלו בזכות הנוכחות הנפלאה של פוסטר ואוטיי והכימיה הנהדרת ביניהם (אהבה בגיל השלישי היא נושא שתמצאו בדרך כלל בסרטים צרפתיים, לא אמריקאיים). לפעמים זה מספיק לסרט מוצלח.
