בחורף, לאחר שמרבית המבקרים כבר עזבו מזמן והכבישים מתכסים שכבות של קרח ושלג, פארק ילוסטון מתגלה במלוא עוצמתו. זהו פארק אחר לגמרי מזה המוכר לרבים מעונת הקיץ העמוסה: שקט כמעט מוחלט, מרחבים אינסופיים בצבעי לבן ואפור, אדים שעולים מהגייזרים אל אוויר קפוא, וטבע פראי שפועל על פי החוקים שלו. אין תורים, אין רעש אנושי, ואין תחושה של "שמורת טבע מוסדרת" - רק מרחב חי, נושם, ולעיתים מאיים.
כשהגיעה ההזדמנות להצטרף לקרוב משפחה, צלם טבע הפועל בארצות-הברית, למסע צילום של בעלי חיים בתנאי חורף קיצוניים - לא הייתה התלבטות. זו הייתה הזמנה להרפתקה מהסוג שלא מסרבים לה. הרפתקאות הן חולשה גדולה שלי, ובמיוחד כאלה שכוללות שלג, קור ואתגרים פיזיים. ביקרתי בילוסטון בקיץ, אך המחשבה על חיות הבר האייקוניות של הפארק כשהן נעות בנוף מושלג ובתנאים קשוחים, לא נתנה לי מנוח.
הדרך אל הלבן הגדול
המסע החל בקולורדו והמשיך צפונה לילוסטון - מהפארקים הלאומיים המרשימים והחשובים בעולם. בחורף, כמעט כל כבישי הפארק סגורים לתנועת כלי רכב, כחלק ממדיניות שמטרתה לצמצם פגיעה בטבע ולשמור על בטיחות המבקרים. רק בצפון הפארק נותר כביש אחד פתוח לאורך כל השנה. זהו גם האזור שבו מתרכזת עיקר פעילות חיות הבר, ובמיוחד הזאבים - הסמל של ילוסטון המחודש.
כבר בשלבי התכנון היה ברור שמדובר במסע מורכב. ההכנות היו ארוכות וקפדניות, משום שכשיוצאים לשטח במזג אוויר קיצוני, אסור לטעות. סופות שלגים יכולות להופיע בלי התראה, טמפרטורות צונחות לעשרות מעלות מתחת לאפס, ותקלה קטנה עלולה להפוך בקלות למצב חירום. הצטיידנו בשרשראות לגלגלי הרכב למקרה שנשקע בשלג, בציוד חימום ספייר כמו שקיות חימום, מעילים עבים במיוחד, בגדים תרמיים ושקי שינה - למקרה שניאלץ להעביר לילה לא מתוכנן בקור הקיצוני.
המסע תוכנן לשבוע, ולכן הצטיידנו באוכל למספר ימים. בארצות-הברית ניתן למצוא תחנות ודיינרים גם באזורים נידחים, אך בחורף לא תמיד ברור מה פתוח ומה סגור. העיקרון היה פשוט: עדיף לשאת משקל נוסף מאשר להיתקע בלי אספקה באמצע שום מקום.
נופים שמתחלפים בלי אזהרה
הנסיעה עצמה ארוכה מאוד, אך עוצרת נשימה. כל חצי שעה הנוף משתנה לחלוטין: מהרים מושלגים למדבר אדום והררי, ממרחבים פתוחים וקפואים ליערות צפופים של עצים ירוקי-עד, עמוסים בשלג טרי. זהו מסע שממחיש עד כמה אמריקה עצומה ומגוונת, ועד כמה הטבע שלה דינמי ומשתנה.
לאורך כל הדרך העיניים דרוכות. חיפוש אחר בעלי חיים הוא עניין של סבלנות, הקשבה לפרטים הקטנים ואינטואיציה. נסענו לאט, עצרנו לעיתים תכופות, ובעיקר למדנו להקשיב - לרוח, לשקט ולתנועה מרחוק. לא כל מפגש ניתן לתכנון, אבל כל אחד מהם הרגיש כמו מתנה.
פגשנו עדרים של איילים כמעט לאורך כל הדרך, וגם אלקיים מרשימים, גדולים וחזקים, שבלטו על רקע השלג הלבן. ביזונים אדירי ממדים צעדו בנחת בין סופות השלגים, כאילו מדובר ברוח קלה ולא בכפור חודר עצמות. נוכחותם הזכירה עד כמה בעלי החיים האלו מותאמים לסביבה הקשה שבה הם חיים.
עיטם לבן-ראש - הסמל הלאומי של ארצות-הברית - הופיע מספר פעמים, בעיקר באזורי מים פתוחים, שם ניתן למצוא את מקור מזונם העיקרי: דגים. זאבי הערבות, הקויוטים, הפתיעו אותנו שוב ושוב. מרחוק הם דומים מאוד לזאבים הגדולים, ורק מבט נוסף מגלה את ההבדל הדק ביניהם.
עדר של כבשים גדולי קרניים, בתקופת החיזור שלהם, סיפק רגעים משעשעים: הזכר מנסה למשוך את תשומת ליבה של הנקבה על ידי הוצאת לשון שחורה, וזכר אחר מצטרף לתחרות - מה שמוביל להתנגחות רועמת של קרניים, מחזה פראי ומלא אופי.
הליכה קצרה ביער חשפה בפניי ינשוף קרניים גדול, שישב על ענף נמוך והביט בי במבט עייף אך בוחן. גם שלל ציפורים צבעוניות הופיעו פתאום בין העצים והשלג, והוסיפו חיים וניגודיות לנוף החורפי הקשוח.
הקאמבק של הזאבים
ואז הגיע השועל. יפה, סקרן ונטול פחד, שהתקרב אלינו הרבה יותר מהמצופה ודיגמן בסבלנות מפתיעה. הוא נע בין השלג, הביט ישירות לעדשה, ונדמה היה שהוא מבין את תפקידו. כמובן שהוא קיבל בוק צילום לתפארת.
מדי כמה שעות היינו נתקלים בעוד "משוגעים לדבר" – צלמים, חוקרים וחובבי טבע מכל העולם, שעוקבים באדיקות אחר תנועות הזאבים. היה מרגש לראות את התשוקה הזו: אנשים שעומדים בקור מקפיא, לפעמים לאורך שעות, רק כדי לראות - לעיתים ממרחק עצום ולשניות בודדות - את הזאבים המפורסמים של ילוסטון.
לזאבים יש סיפור יוצא דופן. לאחר שנכחדו מהאזור בתחילת המאה ה-20, הוחלט בשנות ה-90 להשיב אותם לפארק. המהלך, שאז היה שנוי במחלוקת, התברר כהצלחה אקולוגית מסחררת. נוכחות הזאבים שינתה את התנהגות אוכלי העשב, איפשרה לצמחייה להתאושש, והשפיעה על מארג החיים כולו. כיום ילוסטון נחשב לדוגמה עולמית לאיזון טבעי שנוצר מחדש.
כשהזאבים סוף-סוף הופיעו - אמנם ממרחק - הלב דפק במהירות. הקריאות המפורסמות שלהם הידהדו בעמק הקפוא, ורגעים כאלה הם בדיוק הסיבה שבגללה יוצאים למסעות מהסוג הזה. קשה לתאר במילים את התחושה כשעומדים בקור, רואים ושומעים טבע פראי במרחק לא גדול ממך.
שיא בלתי צפוי
אבל זה עדיין לא היה שיא המסע. מבחינתי, הרגע המרגש ביותר היה מפגש מקרי עם שלוש לוטרות שובבות. מה שתוכנן כרגע חולף הפך לחוויה של יום שלם. הן גלשו מהמים אל הקרח ובחזרה שוב ושוב, צדו דגים, שיחקו והשתוללו. מופע טבעי, מצחיק ומלא חיים, כאילו הן מודעות לקהל ומחליטות להעניק הצגה פרטית.
כמו בכל מסע צילום שלי, אפשר לתכנן, לחקור ולהתכונן מראש - אבל בסוף, לטבע יש חוקים משלו. הגישה שלי פשוטה: אם הטבע ירצה להראות לי משהו, הוא יראה. אני תמיד מודה אחרי מפגש מיוחד, כי מעבר למאמץ ולידע - צריך גם הרבה מזל.
זהו מסע קשה. קור קיצוני, שעות רבות בדרכים וצורך בסבלנות אינסופית. אך עבור מי שמחפשת חוויה עמוקה שמפגישה אותך פנים אל פנים עם טבע פראי - זו חוויה שאין לה תחליף. הטבע אינו מבטיח דבר, וכשהוא בוחר להעניק רגע נדיר שכזה - התחושה היא של זכייה בפרס הגדול מכולם.
תמונות נוספות מהמסע הזה וממסעות נוספים תמצאו בעמוד האינסטגרם: dafnaphotography.
