"עזרה בדרך" (2007), אלבום הסולו השני של נעם רותם, עסק במאבק בסרטן של אשתו, ושיאו היה בשיר שהתכתב עם Sword of Damocles של לו ריד. באלבומו הבא, "ברזל ואבנים" (2011), הציע רותם רוק דרכים סטייל ברוס ספרינגסטין, ו"מעגל האור" (2021) היה אסופת שירים מהודקת, שהושפעה פה ושם מריד.
"אופק רחוק", האלבום החדש של רותם, הוא אחר. את "גיומר" הפותח מוביל פסנתר קלאסי המעצים את תחושת הסוף ("גיומר, כמה קר הנהר שמפריד בינינו/ כמה מאוחר לומר טעינו"), אבל מציג מתח מינימלי שלא נגרר לקיטש. ב"הים שלך שם" ("כל העולם חשוך/ רק בחלון שלך יש אור") מטופל הגעגוע בעדינות דרך דיאלוג יפה בין הפסנתר לתופים הרכים. הפסנתר מוביל גם את שיר הנושא, בלדה נוספת המבקשת לדלות בדל תקווה מתוך העצב ("תסתכלי בשלכת, ניסיתי לענות/ פעם נוכל להמשיך ולחיות"). "זה ייגמר בדמעות" מוגש על מצע קלידים עם הרבה אוויר שמרפרר ללא מעט בלדות רוק אלטרנטיבי מהאייטיז. גם "רגע שנמשך כמו נצח" מתכתב עם העשור ההוא.
כשתוהים מדוע הפסנתר כה נוכח לאורך האלבום היפה הזה של רותם, מגלים שייתכן שהתשובה נמצאת בשיר השביעי, "נוסיאנ'ס", המתאר מין חלום המתרחש כשברקע מתנגנת יצירה של המלחין הצרפתי אריק סאטי. על ההפקה והנגינה כאן הופקד דניאל ליבר, שותף מלא להישג שהוא "אופק רחוק".
אבל גם באלבום פסנתר מובהק אפשר לאתר אי קטן של גיטרות, כמו זה שמחכה ב"איפה היא עכשיו" היפה. בהמשך הגיטרות מתאזנות עם הוויולה של נטע ברלד.
"אופק רחוק" הוא אלבום מעגלי, וגם ב"סיכוי אחרון" החותם יש מבט מפוכח לאחור המשולב בתקווה לבאות ("מנסה לזכור דברים טובים/ את הצחוק המתגלגל בלילות שיכורים"). מעניין לדמיין כיצד השירים האלה ישתלבו בהופעות של רותם לצד חומריו הקודמים. לפחות בהאזנה ביתית, "אופק רחוק" הוא אלבום שקשה להפסיק לשמוע.
