לא פחות מ-21 שנה חיכו אוהדי הפועל פ"ת לרצף ארבעת הניצחונות הנוכחי (בליגת העל, ב-2004/5 הוא נעצר בחמישה), שהבטיח להם את המקום השישי שבוע שני ברציפות - מה שהופך את הקבוצה הנוכחית להיסטורית, לא פחות, עוד לפני שתספק, אם תספק, הישג ממשי בדמות מקום בפלייאוף העליון. ומי האמין שנזכה לראות אותה? האמת, כמעט אף אחד.
אחרי שני עשורים וחצי של טלטלות שכללו פירוק, החלפת בעלויות עם שלל דמויות הזויות, פרשיות מביכות במתקן בקיבוץ עינת, התבוססות בלאומית, צלילה לליגה א' (שנמנעה "בזכות" איכסל) - וכל חרפה שהכדורגל הישראלי יכול להציע מלבד הפסקת פעילות, דווקא החזרה המהירה לליגת המשנה לפני כשנה וחצי איימה לפרק את התקווה האחרונה - פרויקט האוהדים, שיצא לדרך ב-2019.
אבל משהו בקבוצה של עומר פרץ ובעיקר הכדורגל הנוצץ שהציגה, עוד בעונה שעברה בלאומית, החזיר את האמונה שהפעם קורה בפ"ת משהו אחר, שיותר גדול מעוד מסע עלייה מרשים. החיבור של המאמן הצעיר עם המנהל המקצועי ניר לוין, והמטען ההיסטורי שהביא איתו שהולך אחורה עד הקבוצה של גיורא שפיגל ודרור בר-נור באמצע שנות ה-80 (כשביציעים באורווה עוד היו דגלים אדומים לצד דגלים כחולים), דרך הקבוצות של אברם גרנט ולוין עצמו כמאמן - הפכו את העונה שעברה לסימפוניה מלאבסית עם ניחוחות של פעם (קבוצות גדולות שהתחברו מלמטה), שהצליחה די מהר לאחות את השברים בלבבות הכחולים אחרי ההתרסקות של 2023/24 בליגת העל.
והעונה, התחייה עמדה במבחנים קשים. תוצאות תיקו אכזריות בדקות המכריעות כבר לא הועילו מול המחמאות על הכדורגל היפה, וזרים כמו בוני אמיאן, ג'יימס אדניי ומארק קוסטה כבר היו עם רגל וחצי על המטוס. אבל אז הגיעה התפנית שמציבה אותנו היום במקום השישי וכלא מאמינים שזה באמת קורה.
כשהקבוצה שעד לא מזמן עמדה בפני כיליון רוכבת על גלי המומנטום עם תוצאות שלא הצליחה לייצר מאז הקבוצה של דרור קשטן, קשה שלא לתהות מתי כל הטוב הזה יסתיים, ולקוות שלעולם לא או לפחות שיימשך גם במשחק הגביע מחר מול בני-ריינה, או אולי, רק אולי, עד אחרי המשחק בשבת מול בית"ר ירושלים.
