אפשר להמשיך לדון בשאלה האם אנחנו בדרך לדיקטטורה, אבל לפחות הילדים שלנו קיבלו מתנה שאנחנו אפילו לא ידענו לחלום עליה: הזכות לזפזפ ולבחור מה לראות. כל מי שגדל על ערוץ אחד בלבד יודע שזה לא משהו שאפשר לזלזל בו.
רק לחשוב איזה אנשים היינו יוצאים אם לא היינו גדלים בציפייה ש"ערב חדש" תסתיים כדי שסוף-סוף יתחילו תוכניות שאולי, איכשהו, לא תמיד, יהיו מיועדות לנו; או עם פריים טיים גדוש תוכניות כמו “הכוכב הבא לאירוויזיון” במקום “בשידור חוקר”.
כל לוח השידורים פרוס בפניהם כדי להעניק להם ילדות נטולת טראומות - כלומר למעט 7 באוקטובר וזה - כי לא רק העולם שייך לצעירים, אלא גם ובעיקר המסך.
בתוך כל אינסוף האפשרויות האלו, התכנים של כאן חינוכית, שמוגבלים מתוקף היותם משויכים לתאגיד ממלכתי, היו אמורים להישאר מאחור. אבל כמיטב הקלישאה – דווקא מתוך ההגבלות צומחות סדרות יצירתיות, שמתייחסות לילדים בכבוד הראוי ליצורים התבוניים והרגישים שהם, ולא גורמות לנו להתכווץ ממבוכה על כך שזה מה שיוצאי חלצינו בוחרים לראות. אליהם הצטרפה אתמול הסדרה "תראו אותי", שמשובצת בשחקנים מצוינים (שי אביבי כרגיל גונב את הפוקוס ונלי תגר עם חוש קומי מוצלח) ובמרכזה ילד שמגלה שבמצבי לחץ הוא הופך לשקוף.
היכולת הדמיונית לראות ולא להיראות עומדת במרכזן של יצירות כבר מאות שנים, בין השאר בספרו של ה.ג'. ולס מ-1897 "הרואה ואינו נראה", שעד היום זוכה לאדפטציות טלוויזיוניות וקולנועיות; סדרת הספרים של שרגא גפני על הנער "דנידין" והסרט "רוח רפאים" בכיכובו של פטריק סוויזי המנוח.
האובססיה לכוח העל הזה מובנת: הוא מאפשר לדעת מה אומרים עלינו ברגע שאנחנו יוצאים מהחדר (שזה טוב כמעט כמו להיות נוכחים בהלוויה של עצמנו), ומגשים את השאיפה של כל חברי הממשלה בימים אלו - לשלוט במציאות בלי לקחת אחריות.
"תראו אותי", אותה יצר אבנר ברנהיימר (שגם אחראי על "שקשוקה"), מפלרטטת עם הרצונות האלו, כמו גם עם הקונפליקט הבלתי פוסק בין הרצון להיות אינדיבידואל לבין הצורך להיות שייך.
הסדרה היא לא גלגול של "מרקו" או "בל וסבסטיאן", אלא המשך לדינוזאור שחשבנו שנכחד בשם סדרות לכל המשפחה. אבולוציה של "ימים מאושרים", "אלף", "ילדת הפלא" וגם של זה שהס מלהזכיר את שמו, רק נגיד שהשם שלו מתחרז עם רוגבי. בהתאם, מומלץ שתפנו עבורה חצי שעה שתוקדש לזמן צפייה משותף ומאחד. עם כל התכנים שמשודרים בערוץ 14 מחד, והפנטזיות של יאיר גולן לסגור את הערוץ מאידך, קצת שכחנו שלטלוויזיה יש גם את הכוח הזה.
בקטנה
יש צליל ברור שנמתח בין הסדרות “קורין אלאל: סיבוב פרידה” ו”סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי” של yes לבין הסרט התיעודי “דיוויד בואי: המערכה האחרונה”, שזמין מאתמול ב-yes וב-HOT לציון עשור למותו של הזמר. כל שלוש היצירות ממחישות מה הופך אמן מוצלח למיתולוגי. באופן פרדוקסלי כדי להפוך לבלתי נשכח, צריך להרגיש קצת נשכח – לעבור מסלול שכולל עלייה גדולה ונפילה גדולה עוד יותר לתהומות שמהן הצמיחה מחייבת גלגול חדש. מסתבר שרק אז הופכים לעל-זמניים. כי עם כל הרצון הטוב, לא כולם באמת יכולים להיות גיבורים.
