לענבר לביא היו אהבה גדולה וקריירה מצליחה בהוליווד, אבל החלום הכי גדול שלה, להפוך לאמא, היה רחוק מלהתגשם. "במשך שנה ניסינו להיכנס להיריון בחו"ל. הבנו שיש לי בעיה עם כמות ביציות נמוכה ושניאלץ לעשות הפריה חוץ-גופית", היא מספרת, כשבמיטה לידה נמצא הסוף הטוב של הסיפור: אריאל, תינוקת יפהפייה בת חצי שנה.
"ניסינו לעשות את זה בארצות-הברית, אבל הגוף שלי אפילו לא הגיב לתרופות. סבלתי מחוסר איזון הורמונלי והייתה לי בעיה בבלוטת התריס, כשחלק מתופעות הלוואי שמתלוות לזה הן מחשבות אובדניות ודיכאון".
אז איך הכל הסתדר?
"ראיתי שמאיה ורטהיימר, חברה שהכרתי בניו-יורק, מספרת על הקשיים שלה להפוך לאמא ואיך הצליחה בכל זאת להיכנס פעמיים להיריון בארץ. מאיה, בניגוד אליי, הייתה מאוד פתוחה בנושא וחלקה בפתיחות את הכאב הזה.
"התקשרתי אליה, ולמרות שהיא הייתה כמעט בלי קול, היא ענתה לי וסיפרה לי עם גרון מקרטע, שפרופסור דניאל זיידמן, שעובד בארץ, הצליח כנגד כל הסיכויים לעזור לה להיכנס פעמיים להיריון. 'תעזבי הכל', היא אמרה לי, 'תפסיקי לנסות בארצות-הברית, אין להם מושג מה הם עושים, תבואי לארץ ותתעברי שם'. דןדן (דן בר שירה, בעלה של לביא) ואני ארזנו מזוודות וטסנו לארץ".
מה ההבדל בין הטיפולים באל-איי לארץ?
"למרות שהתעופפו בארץ טילים תוך כדי ההזרקות וההורמונים, עדיין היה לי הכי טוב. הלב שלי פורח כשאני בארץ. אמא שלי ריפדה לי את הרחם וכל יום האכילה אותי בשניצלונים, אחי הקטן אסף אותי לבית החולים אסותא על האופנוע שלו ואחותי דאגה לעזור לי, להאכיל ולהקשיב. והכי חשוב, דןדן היה איתי".
כשהצלחת, פירסמת באינסטגרם תמונה שלך בהיריון כדי להראות לכולם שניצחת?
"לא הצלחתי להיכנס להיריון במשך שנתיים וחצי, וזה הרגיש כמו נצח. ראיתי תמונות של נשים שמודיעות על ההיריון שלהן וזה תמיד היה צובט לי את הלב. לא רציתי לצבוט לאף אחד את הלב. העליתי את התמונה לא בגלל שהייתי צריכה את הלייקים האלה, או בגלל שהייתי צריכה להודיע לאומה שאני בהיריון. זה ממילא היה יוצא החוצה מתישהו, והיה חשוב לי שתהיה לי שליטה על זה. בעיקר רציתי לתת תקווה ואור גם לאחרים.
"אני תמיד באיזה שיח פנימי על כמה לשתף את חיי. ככל שאחשוף יותר ממי שאני, יהיה לי הרבה יותר קשה לשכנע את הקהל שצופה בי בסרטים ובסדרות, שאני משהו אחר. אני רואה שחקנים שאני אוהבת מאוד, למשל את מריל סטריפ, ואני לא יודעת עליה יותר מדי. אני לא יודעת כמה ילדים יש לה, מה היא אוכלת בבוקר. לכן כשהיא משחקת דמות כזאת או אחרת הרבה יותר קל לי להאמין לה".
איזה תגובות קיבלת?
"קיבלתי המון הודעות של זוגות שנמצאים במסע המפרך הזה ושלא קל להם, וכשהם ראו את הפוסט שכתבתי ואת התמונה, זה נתן להם הרבה תקווה. הם אפילו שלחו לי אחר כך תמונות שלהם בהיריון".
דכדוך שאחרי לידה
למרות הציפיות הגדולות לקראת הלידה, התקופה הראשונה אחריה הייתה רחוקה מלהיות קלה. "הכל היה לי סלט מטבוחה", אומרת לביא. "נכנסתי לניתוח הקיסרי מוקדם משציפינו. אמא שלי הייתה צריכה להגיע, אבל עד שנחתה אני ובעלי היינו שבוע לבד, ולא היה לנו מושג מה עושים ואיך עושים. בהתחלה חשבתי שעשיתי את טעות חיי. לא הייתי באופוריה, רחוק מזה, והכל ממש לא היה מושלם וורוד. זה היה כאילו או מיי גאד, אני גמורה מעייפות, אני רוצה לישון עכשיו לפחות 20 שעות רצוף, תעזבו אותי בשקט. אבל לא הייתה לי הפריבילגיה הזאת. תוך שעתיים הייתי צריכה לקום ולהניק. הגוף שלי היה גמור והייתי על מלא משככי כאבים, התינוקת בכתה ולא הצליחה לינוק, וכאב לי כשהנקתי.
"מאחר שילדתי בניתוח קיסרי הייתי מאוד מעופפת, עם הרבה מאוד תרופות. מהלידה אני בעיקר זוכרת עייפות מאוד גדולה ודאגה עצומה. הייתי מורדמת ברוב חלקי הגוף, וגם היו צריכים לתפור אותי, ולא באמת יכולתי לאכול. אבל אחרי שקצת התאוששתי ואחרי שאמא שלי ואחותי הגיעו ואוששו אותי, היה לי מדהים להכיר את התינוקת שלי".
זה היה סוג של דיכאון אחרי לידה?
"אצלי זה היה דכדוך. אמא שלי אחות בטיפת חלב והיא הסבירה לי שלכל אישה אחרי לידה יש סוג של דכדוך. יש כאלה שאם הן לא תופסות את זה בזמן ואין להן אנשים שיכולים לעזור להן לצאת מזה, זה בהחלט יכול להידרדר לדיכאון. אמא שלי ואחותי הגיעו כמו משלחת של מלאכי חילוץ. אמא שלי איפשרה לי לישון, היא קמה בלילה להאכיל את הילדה, דאגה להוריד לי את הגודש בחזה, ואחותי הכינה לנו אוכל שלוש ארוחות ביום. הן ניקו לי את הבית וקיפלו לי כביסה. בשנייה שהיא התחילה לחייך, ראיתי איזה מלאך יש לי".
השם אריאל נבחר כי לביא רואה בתינוקת שלה "סוג של אריה. היא נאבקה בציפורניים, בכל כוחותיה, כדי להיאחז ברחם שלי. זו תינוקת של טיפולי פוריות לכן אריה האל הרגיש לי הכי נכון. אריאל, בתנ"ך זה גם שם נרדף לירושלים. היא כמו עיר הבירה שלי, המקום הקדוש שלי".
התחילה כמלצרית בהארלם
לביא (39) החלה את הקריירה שלה בגיל 17 בארצות-הברית, והפכה שם במהלך השנים לאחת השחקניות הישראליות העסוקות ביותר. היא התפרסמה לראשונה כשגילמה את רביבה בסדרה "הג'וב הכי גרוע" בערוץ MTV האמריקאי ובהמשך בזכות תפקידיה בסדרות הוליוודיות כמו "מתחזים" "לוציפר" ו"נמלטים". לא הזיקו לה גם תפקידי משחק קולנועיים לצד שמות כמו וין דיזל וריי ליוטה.
בצעדיה הראשונים בתפוח הגדול עברה לביא להתגורר אצל קרובי משפחה ולבסוף התגלגלה להוסטל בהארלם. במשך חצי שנה עבדה, בין השאר, כמלצרית, וכשאזל כספה עברה לברוקלין, לקומונה עם ישראלים נוספים. כמה חודשים אחר כך עברה ללוס-אנג'לס והחלה ללמוד במכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע.
"כשבאתי ואמרתי לאמא שלי שאני עוזבת לניו-יורק כדי להיות שחקנית, זה נשמע לה כאילו ילד בא ואומר לה שהוא רוצה לטוס לחלל", אומרת לביא. "ההורים שלי פשוט לא ראו את הוויז'ן שלי. אני חושבת שרק כששיחקתי בסדרה 'מתחזים' היא הבינה".
היו לך גם רגעי ייאוש?
"לא תמיד היה לי קל, אבל תמיד ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאצליח. הגעגוע לארץ היה הקושי הכי גדול. זאת הסיבה שבכיתי בלילה, לא בגלל שלא קיבלתי תפקידים".
את בעלה דן בר שירה פגשה שם לפני כשש שנים. "בן דוד שלי, כפרה עליו, בדיוק הגיע לביקור, והזמין אותי להצטרף אליו לנסיעה לפסטיבל ברנינג מן", היא מספרת. "אם תשאל את דןדן הוא יגיד שאני התחלתי איתו, ואם תשאל אותי, אני אגיד שהוא התחיל. די מהר הבנתי שזו אהבה גדולה, אז מה זה משנה מי התחיל. לפניו הייתי מאורסת לאמריקאי לא-יהודי, וזאת הייתה מערכת יחסים נוראית. סבלתי בגלל שכל הזמן היינו נפרדים וחוזרים".
מה מיוחד בדןדן?
"הוא מעמק יזרעאל, ממושב כפר יהושע, נצר למשפחת רפתנים. סבא וסבתא שלו הם ממייסדי המושב. הם ייבשו ביצות. זכיתי בבעל מדהים. התחלתי איתו גם בגלל שהוא מדהים וגם בגלל שהוא חתיך. היה לו פנצ'ר בגלגל של האופניים והצעתי לעזור לו, וככה יכולנו להכיר קצת יותר. הוא מאוד חייכן כמו אריאל, חיוך שממיס אותך וגורם לך להרגיש בטוח וטוב, אז רציתי עוד ועוד מזה. אני תמיד אומרת, אני לא קרדשיאן, אבל אני עשירה כקורח. ברור שזכיתי. זה שהוא חתיך מבחוץ זה לא חוכמה, אלא העובדה שהוא שובה לב וחתיך מבפנים וכל אחד מתאהב בו. הוא מלח הארץ. הוא הכי בטבעי שלו כשהוא יחף עם הריח של הפרות ועשב מתחת לכפות הרגליים".
"איבדנו אמון באנושות"
ב-7 באוקטובר לביא הייתה בתאילנד, אבל הטראומה שהתלוותה לטבח ולמלחמה לא מניחה לה גם עכשיו. "כל מי שהוא ישראלי חווה את המלחמה הנוראית הזאת בצורה כזו או אחרת", היא אומרת. "יש אין-סוף אנטישמיות בכל מקום ואנשים בתעשיית הקולנוע בארצות-הברית שהם פחות בצד שלנו".
זה פגע בך? קיבלת פחות תפקידים?
"ברור, אבל מה זה משנה אם איבדתי תפקידים. אנשים איבדו את הילדים שלהם, את האחים וההורים שלהם. כתבו לי, 'את הבאה בתור, יהודייה מלוכלכת', אז כתבו. איבדתי תפקיד ואנשים איבדו עולם שלם. איבדנו את האמון באנושות, בטוב ליבו של האדם. הבן של בן דוד של אמא שלי נחטף ונרצח יחד עם חברתו, ומה שאני עברתי מתגמד".
הראיון איתה מתקיים לקראת הקרנת הסרט "יוסף באו: אמן במלחמה" בארץ. בסרט, שביים שון מקנמרה, מגלמים לביא ואמיל הירש את התפקידים הראשיים. הוא מגולל את הסיפור האמיתי המדהים של יוסף באו, חלוץ האנימציה בארץ, גרפיקאי, סופר ומשורר, שורד שואה שהביס את החשכה באמצעות אמנות, הומור ותקווה. כאמן מוכשר וזייפן מומחה, באו סיכן את חייו כדי להציל אחרים, תוך שימוש בכישרונו ליצירת מסמכים מזויפים שעזרו ליהודים להימלט ממוות. באורח פלא, הוא גם מצא אהבה בתוך התופת, במחנה הריכוז פלאשוב בפולין, שם פגש את רבקה. החתונה הסודית שלהם, שהתקיימה במחנה, הונצחה בסרט "רשימת שינדלר", שמבוסס על ספרו של יוסף באו "שנות תרצ"ח" ועל ספרה של רבקה, "בשם אלוהים".
"ביליתי עם התסריט קרוב לשנה לפני שהתחלנו בצילומים", מספרת לביא. "בין לבין היו קורונה ושביתת התסריטאים, ואל-איי הייתה מושבתת לחלוטין. לקח הרבה מאוד זמן להתניע את הפרויקט הזה, גם אחרי שאמיל ואני כבר היינו מלוהקים. בזמן הזה ביקרתי גם בארץ ונסעתי לפגוש את צלילה והדסה, הבנות של באו. זאת הפעם ראשונה שאני משחקת דמות שמבוססת על אישה אמיתית, והיה לי חשוב שהיא תהיה כמה שיותר אותנטית. המזל שלי היה שהבנות האלה, שמנהלות את המוזיאון שמבוסס על הסיפור של הוריהן, הן מעיין שופע ידע על המשפחה.
"בשנתיים האחרונות אנחנו שומעים עדויות מזעזעות ומחרידות על שואה בימינו אנו. הקורבנות יכלו להיות כל אחד מאיתנו. סבתא שלי נולדה וגדלה בפולין, לא הרחק מהמקום שבו רבקה גדלה. כשהייתה הסלמה ביחס ליהודים לפולין, הם ארזו את הפקלאות ועלו ארצה לפני שהמצב החמיר. אם הם היו נשארים, הם היו מגיעים לאותו גטו שרבקה ויוסף היו בו, אולי אפילו מגיעים לאושוויץ. חוץ מזה שהן גם היו מאוד דומות. גם סבתא שלי הייתה ג'דאית חסרת פחד".
איך היית מסתדרת לו היית במצבה של רבקה?
"הסוד שלהם הוא בעיקר בגלל האופטימיות שאפיינה אותם, האמונה, התקווה וחוש ההומור. כשיש את כל אלה לצד אמונה, תושייה ואהבה, יש למען מה לחיות ולשרוד. זה גם מה שלמדתי מהחטופים שלנו. הרבה מהם סיפרו שהם שמעו את העם או את ההורים ובני המשפחה שנלחמים עבורם. כשאתה במקום הכי שחור אתה יכול להיאחז בזה. אני חושבת שלעולם לא נבין מה הם עברו. זה כמו לנסות להבין מה היה במלחמת העולם. אין מה לנסות להבין, אלא רק לנסות להמשיך הלאה".
לביא, ששיחקה גם בסדרה "פאודה", לא הצטלמה לעונה החמישית מאחר שכבר הייתה בחודשי היריון מתקדמים. "אני אצפה בעונה החדשה, ואצפה בחברים המדהימים שלי מהכורסה", היא אומרת. "לא היה לי קל לצפות בהם עושים בלעדיי צחוקים על הסט. אני מאוד אוהבת אותם ומתגעגעת אליהם, וכבר מחכה בהתרגשות לראות את העבודה שלהם".
הקריירה שלך תמשיך להתנהל בעיקר בארצות-הברית?
"זה לא שלא הייתי רוצה לשחק גם בארץ. היצירה בארץ היא יצירה נהדרת ואני נפעמת ממנה. ראיתי עכשיו את 'מקום שמח' של נועה קולר ורם נהרי, את הסדרה 'ילד רע' ואת הסרט של תום נשר, וכולם פרויקטים מדהימים של נשים יוצרות. הייתי שמחה לקחת יותר חלק, פשוט מכורח הנסיבות אני לא יכולה. החלום שלי הוא באמת לשחק יותר בבית. אלו חומרים, וזאת לא קלישאה, שממלאים לי את הלב והנשמה".
