היה זה הסופר ארנסט המינגווי ששם בפי גיבור "וזרח השמש" (1926) תיאור ממצה של תהליך קריסה: "בהדרגה, ואז בת אחת”. תיאור נכון ביחס לחיי יחידים, חברות, תאגידים ומשטרים. משטרי רודנות נשחקים "בהדרגה", קורוזיה אוכלת בהם כמו חלודה בגשרים שלא שופצו בזמן, עד שיום בהיר אחד הם מתמוטטים ונופלים. בהפתעה, כביכול. מה שנראה עמיד לנצח מתפורר כמו ארמון חול. נקודת השבר לא חזויה מראש, כן חזויה בוודאות.
במאמר מרתק על המרי האזרחי באיראן כתב השבוע ההיסטוריון הבריטי-יהודי המפורסם פרופ' סיימון סבג מונטפיורי, מהמובילים והנחשבים בעולם: "בכל מהפכה ישנו רגע שהאלכימיה המסתורית והסמויה של הכוח והאימה שהייתה זמן רב מדי המונופול של המשטר הרודני מתחילה לנטוש אותו, תחילה בזרם איטי, אחר כך במהירות. משרתיו של הרודן שקודם לכן לא היססו לירות במפגינים ולענות אסירים, מתחילים לאבד את הביטחון העצמי, להסס ואז לברוח. בנקודת פיתול זו ההמון המוחה חדל לפחד מכוחות הביטחון של המשטר".
אלא שנקודת הפיתול עלולה להיות מרוחקת עשרות שנים מנקודת ההתחלה, ודוגמאות היסטוריות לא חסרות. המחאות המאורגנות נגד משטר אסד האב בסוריה פרצו לראשונה ב-1982 ודוכאו באכזריות. כעבור כשלושה עשורים, בחודשי האביב הערבי ב-2011, פרצו ברחבי סוריה מחאות נגד משטר אסד הבן, שהתגלגלו למלחמת אזרחים שבה הייתה ידה של הדיקטטורה על העליונה - עד שקרסה ונמחקה בתוך שבוע בשלהי 2024. שביתת מחאה והפגנות ראשונות נגד המשטר הקומוניסטי פרצו בברלין המזרחית - החלק מבירת גרמניה שהיה תחת שליטה סובייטית - ביוני 1953, בסמוך למותו של הרודן סטאלין. הן דוכאו ופוזרו בכוח, עם עשרות הרוגים. חלפו 36 שנים נוספות עד שהדיקטטורה הקומוניסטית בגרמניה המזרחית נפלה בלילה סוער אחד של נובמבר 1989, ליל נפילת החומה. משטר אפרטהייד גזעני התבסס בדרום-אפריקה בשנות ה-50 של המאה הקודמת; המרי של האוכלוסייה השחורה נגדו, כולל התנגשויות דמים עם המשטרה וכוחות ביטחון הפנים, נמשך בעוצמה עולה ויורדת ושוב עולה - עד שהמיעוט הלבן הרים ידיים "בבת אחת" בפברואר 1990, ביטל את האפליה הגזעית והסכים לדמוקרטיה. למה רק ודווקא אז? הסיבות רבות והתשובה אחת: הצטברות המחאה מבחוץ והשחיתות מבפנים שוחקת לבסוף עד העצם את כוחם של השולטים והשליטים.
פרופ' מונטפיורי לא בטוח שהמחאה באיראן כבר הגיעה למומנט זה, אך משוכנע שהיא תגיע אליו. אף שלהערכתו כ-20% מאוכלוסיית איראן עדיין תומכים במשטרו של חמינאי, "הרודנות האיראנית כבר פשטה את הרגל, היא שבורה, נכה, פצועה פצעי מוות וימיה ספורים". ומוסיף ממרומי הידע ההיסטורי העמוק שלו: "אנחנו בנקודת זמן היסטורית, במפנה במשחק העולמי ובהופעה נדירה של ניצוץ התקווה לשינוי גדול. המהפכה האיראנית של 2026 תהדהד ברחבי תבל ולבטח תוביל לעוד מהפכות ולנפילת משטרים נוספים". אני מוכן להמר: הבא בתור לקרוס הוא משטר האימים הקומוניסטי בקוריאה הצפונית. דיקטטורה רצחנית זו - שושלת משפחתית של דיקטטורים רצחניים - ניצבת על רגלי חמור קורסות; חלולה ומתה מבפנים. לא תשרוד.
"ההתפוררות של הרפובליקה האיסלאמית של איראן אומנם מתחוללת לנגד עינינו אבל עשויה להיות תנודתית ולא צפויה", מסיים את מאמרו פרופ' מונטפיורי. "ההיסטוריה משמשת לנו תמרור הדרכה ואזהרה, אך לעולם לא חוזרת על עצמה".
משטרי רודנות נשחקים, עד שיום בהיר אחד מתמוטטים ונופלים. מה שנראה עמיד לנצח מתפורר כמו ארמון חול
