כדי לבקר את הסרט 'כן!' צריך להודות שיש בו גם דברים טובים, ולא מדובר רק בצילום המשובח. אפשר לראות בו נורת אזהרה מפני הפיכתנו לחברה של אומרי הן חסרי מצפון, כאלה ששאיפתם היחידה היא להיות עשירים וכוחניים. הוא מצביע על ביטויים אמיתיים של טעם רע וגסות רוח שנראו במקרים מסוימים בחברה הישראלית במהלך המלחמה.
עם כל זה, אפשר גם לתהות על השבחים המופלגים שהורעפו על סרטו של נדב לפיד. האם מדובר ביצירת מופת נועזת? בעיניי, אין שום דבר נועז במיוחד באמירה שמקובלת לחלוטין על המיליה התרבותי שלך. אין שום דבר חתרני בהצגת המלחמה כמסע נקמה, כשפועלים בתוך תיבת תהודה.
אני אוהב אמנות מאתגרת ובועטת, גם אם אני רחוק ממסריה. ובניגוד לאחרים, אני מאמין שכדי להביע דעה מנומקת על סרט צריך, ובכן, לצפות בו. אבל ב'כן!' הממד הגרוטסקי מלאכותי, פשטני ומפורש מדי (האמן מלקק את נעלי האוליגרך? באמת?). בראיון למוסף זה, הבמאי אמר ש"זה סיפור על חברה שסוגדת לטיפשות ולגסות ובזה לכל מה שמורכב ועדין". חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי הרבה מורכבות ועדינות בסרט הזה.
כדי לוודא שלא החמצנו את המסר, הסרט משובץ בקטעי קריינות שכל מהותם האכלה בכפית. באחד המקרים הקריינות משווה באופן מרומז אך בוטה בין אדישות הישראלים לסבל העזתי לבין אדישות הגרמנים לזוועות שחוללו הנאצים. הו, כמה מקורי ואמיץ. האם הגוזמאות והמניפולציות הרגשיות האלה הכרחיות?
המניעים של הפלסטינים וגם המניעים של ישראל לא מוזכרים בסרט באופן שמכבד אותם. למעט מונולוג מרגש אחד על זוועות טבח 7 באוקטובר, הוא מציג חברה ישראלית נהנתנית, ילדותית וריקנית. תל-אביב, עיר שרבים ורבות מתושביה יצאו להיאבק על ערכיהם ועל עתיד המדינה לתפיסתם, מצוירת בו כממלכת האדישות.
אולי מוטב היה אילו 'כן!' היה סיפור אוניברסלי על אמן שמוכר את נשמתו לשררה, כפי שתוכנן מראש, לפני 7 באוקטובר. מאחר שהבמאי בחר למקם את העלילה בישראל, הייצוג של המדינה אמור להתקשר איכשהו למציאות. גם בסאטירה אמור להיות גרעין של אמת, ולפרקים קשה למצוא שם את הגרעין הזה. לכן, אף שהוא מעלה כמה נקודות מעוררות מחשבה, ההצגה השטוחה של החברה הישראלית בסרט היא מסוג הדברים שרק נותנים למיקי זוהר נשק במאבקו הפופוליסטי נגד הקולנוע המקומי.
