מנצ'סטר יונייטד תסיים את העונה הזו עם 40 משחקים בסך הכול – 38 בליגה, אחד בגביע הליגה (הדחה בפנדלים מול גרימסבי טאון) ואחד בגביע האנגלי (הפסד 2:1 לברייטון ביום ראשון). מאחר שבעונה שעברה היא דורגה במקום ה-15, היא כמובן גם לא השתתפה באף מפעל אירופי. הפעם האחרונה שיונייטד שיחקה רק 40 משחקים בעונה הייתה ב-1915, וזה קרה בגלל מלחמת העולם הראשונה. כך שאם הייתם צריכים עוד הוכחה שמה שנותר מהמועדון העצום הזה הוא רק השם, קיבלתם.
לפני כשנתיים ג'ים רטקליף רכש כרבע מהמועדון אחרי שניסה לרכוש את כולו תמורת חמישה מיליארד פאונד והפך לבעלים יחד עם משפחת גלייזר הכה שנואה ומושמצת. הוא טען שהמטרה היא להחזיר את יונייטד לצמרת הכדורגל העולמי – אבל בפועל היא הידרדרה לשפל חדש. קל להאשים את רובן אמורים, אחד האנשים החביבים בכדורגל העולמי, המספרים שלו היו מזעזעים בכל קנה מידה; הוא ניצח רק ב-38 אחוז מהמשחקים שבהם עמד על הקווים, הכי מעט מבין כל מי שאימנו את המועדון מאז שאלכס פרגוסון פרש. ומלבד התעקשות על טקטיקה שלא עבדה, לא הותיר חותם ובקושי יהפוך להערת שוליים בספרי ההיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד.
מצד שני, הייתה לו חתיכת נקודה – יממה לפני שפוטר הוא ביקר את ההנהלה וטען כי הוא "המנג'ר ולא המאמן" כדי להבהיר שלא מעט מההחלטות שהתקבלו – החל ממדיניות הרכש הכושלת והברקסים שקיבל כשניסה להתאים את הסגל לצורת המשחק שלו ועד להדלפות וספינים שהגיעו לתקשורת, לטענתו, החלישו את מעמדו בחדר ההלבשה. סביר מאוד להניח שהוא כבר ידע שאין לו מה להפסיד והפיטורים בדרך, והוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת שהצטברה מאז שצעד לראשונה מלא חיוכים על הדשא של אולד טראפורד. האם הוא חשב שזה ישנה משהו או יזיז למישהו? נראה שלא, אבל כשזוכים לזלזול מתמשך, גם האדם הנחמד בעולם יכול להפוך עורו ולצאת נגד האנשים שהעסיקו אותו ומשלמים לו משכורת.
בשורה התחתונה, יונייטד לא תתחיל להבריא מקצועית לפני שכל העסק למעלה יתקתק ויעבוד כמו שהוא אמור, והמפלצת מרובת הראשים תפסיק לריב עם עצמה ותתחיל לקבל החלטות מושכלות ולטווח רחוק. פחות פאניקה, יותר תכנון. פחות רכש סותם חורים בניסיון להצליח כאן ועכשיו, יותר השקעה שנים קדימה בשחקני נוער. ובעיקר סבלנות. הבעיה? לא בטוח שמישהו שם מסוגל לשים את האגו בצד. אז שיהיה בהצלחה לפלטשר, קאריק או לכל מי שיעמוד שם על הקווים.
