"אָכֵן גַּם זֶה מוּסַר אֱלֹהִים וְתוֹכֵחָה רַבָּה/ אֲשֶׁר תִּתְכַּחֲשׁוּ לִלְבַבְכֶם", כתב ביאליק בשיר הזעם נורא ההוד שלו מ-1905; זעם על הכישרונות היהודיים האמנותיים הנוטשים את עמם לפרוח בשדות זרים. על האמנים הנותנים לאומות עוינות חילם: "וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם/ תַּאֲכִילוּם גַּם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם".
לאחרונה נתקלתי בספר של סופרת ישראלית שנכתב על ניו-יורק לא יהודית ויועד מלכתחילה לתרגום; בממואר של סופרת ישראלית גולָה; בהוצאה לאור עברית חדשה הפועלת באירופה ומבטיחה להוציא את ספריה בעברית ובתרגום מיידי; והנה הספר הזה, של סופר ישראלי, שכותב על הישראליות, אבל באנגלית, בספר שבעברית נקרא "מזל טוב!" אבל באנגלית נקרא Mazeltov!, וזה בהחלט לא אותו דבר. האם הזעם הביאליקי על "בריחת המוחות" האמנותיים — הנחלק, ויש לשים לב לכך, לזעם על העוזבים ולזעם על המאפשרים את העזיבה — רלוונטי לכל זה? המקרים שלעיל שונים מהסיטואציה שעליה דיבר ביאליק קודם כל כי בכולם היצירות רואות אור רק בעברית או גם בעברית בסמוך לכך שהן רואות אור בשפה אחרת. וככלל, הסיטואציה ההיסטורית שונה מאוד כי ביאליק הצליח; כלומר התרבות העברית הצליחה, היא קמה ושיגשגה ומשגשגת במדינת ישראל; המצב אינו חירומי. ואף על פי כן, שיר הזעם של ביאליק רלוונטי כאזהרה כללית לשמירה על דופק תרבותי עברי פועם ויש לו נגיעה גם ליצירה שלפנינו, כפי שייכתב בהמשך.
הרומן הקצר הזה מורכב מקובץ של סיפורים הנסבים בעיקר על ילדותו, נערותו וגברותו המוקדמת של אדם ויצמן. אדם גדל כילד יחיד בסביבה ישראלית ליברלית, בתל-אביב אם אני לא טועה, והוא ילד רגיש שמגיל צעיר ער לזהותו הקווירית. אביו ואמו לא חיים ביחד משלב מסוים ואביו כנראה חזר בתשובה. בחיוניות, ברגישות, בפיקחות, במיומנות ספרותית ובהומור, מתאר עילי זוזובסקי פרקים בהתבגרותו של אדם. איך ילדה בכיתה וי"ו מציעה לאדם את עצמה באופן נוגע ללב ומבדח והוא דוחה אותה בעדינות בנימוק ש"אימא שלי השביעה אותי שאני בחיים לא אהיה שמוק". איך אביו נוטלו להר מירון, בסיפור שכותרתו "בנו יחידו", ושם "עוקד" עקידה אירונית, ללא שפיכות דמים, את שְּער בנו כי "כולם חשבו שאתה בת. עכשיו את ילד יפה. ילד נקי". על גילויי הומופוביה במגמת התיאטרון שבה לומד אדם. לעיתים הסיפור מסופר בגוף שלישי, לעיתים בכזה שממוקד בדמויות משנה (אמו של אדם וסבתו). לעיתים בגוף ראשון (של אביו, או חברת הנפש של אדם) ובדרכים יצירתיות נוספות.
חלק מהחמידות של הספר ומכך שהוא נוגע ללב נובע מכך שיש בו מעין שילוב של הילדים הפיקחים והרגישים בסגנון ג'ונתן ספרן פויר (כולל הקיטש) לאוטופיקשן הצורב של הסופר הצרפתי, אדואר לואי, שבספרו המצליח "הסוף של אדי" תיאר ילדות קווירית מיוסרת בפרובינציה ענייה בצפון צרפת. כמובן, הכישרון הספרותי תורם אף הוא להנאת הקריאה, אך הספר גם נהנה מ"רוח גבית" ליברלית וחוץ-ספרותית של אהדה ליוצא הדופן (שממנה נהנה, אגב, גם אחד הספרים הספרותיים — בניגוד לרבי-מכר זולים — הבולטים בישראל בשנים האחרונות: "מי שסוכתו נופלת"). והוא גם נהנה מרוח גבית ביקורתית ביחס לישראל. וכאן ביאליק חוזר.
האב החוזר בתשובה ש"עוקד" את בנו כדי שלא ייראה כמו ילדה ממחיש את מבנה העומק של הספר הזה, שמזהה, או מצביע על זהות, בין גבריות לזהות יהודית-ישראלית, כשגבריות במקרה הזה מתפרשת כרתיעה מהומוסקסואליות וגסות, ואילו זהות לאומית כלאומנות. הנה עוד דוגמה ללכידות המגדרית-לאומית הזו שיוצר הספר: "אתה תמיד כל כך מנומס ורגיש ומתוק וטוב לב, ומדבר בעדינות כזאת, והתכונות האלה בטח לא ייקחו אותך רחוק בשדה קרב כמו ישראל" (הדוברת היא אביגיל, חברת הנפש של אדם).
לכן השליש האחרון של הספר מקבל תפנית מעט מאולצת שמלכדת את הנושא הקווירי והנושא הלאומי ומפגישה בין שני הומוסקסואלים, יהודי-ישראלי וערבי-ישראלי (המזדהה כפלסטיני), ועושה זאת בארה"ב. כביכול בארץ הם לא יכולים להיות מה שהם: קוסמופוליטיים וחד-מיניים. הפלסטיני, למשל, נזכר איך פעם בקיבוץ החטיפו לו מכות כי התבונן ברקדניות בלט צעירות. "עד היום אני לא יודע אם הם עשו את זה כי הם ידעו שאני הומו — או איזה סתם סוטה — או כי הם ידעו שאני ערבי". כך גם הוא יוצר תלכיד בין הומופוביה ללאומנות יהודית. וגם אדם, ש"תמיד רצה להיהפך לנווד", ומרגיש ש"שירת הגלות התנגנה באוזניו", מתכנן "למצוא תוכנית מילוט" בחו"ל.
זה ספר חביב, המפגין כישרון, ולבטח הוא גם אותנטי בעיקרו. אבל התקשיתי להימנע מלחשוב שהוא לא נכתב בשבילנו, קוראים ישראלים. הוא נכתב בשביל קוראים בחו"ל כדי לספר להם על ישראל (עם כל אי-הדיוק היחסי, הגסות היחסית, הבלתי נמנעים שיש בהצגה של תרבותך לאדם זר); כדי לספר על יוצא דופן בישראל וכדי להכשיר את בואו בקהלם. איך זעם ביאליק? וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף/ מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח/ וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר, בַּמָּרוֹם/ לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרִיד". לא אלינו.
"מזל טוב!", עילי זוזובסקי, תרגום: שירי שפירא, הוצאה לאור: עם עובד, 208 עמודים.
