1. בסרט "לקרוא את לוליטה בטהרן", שמבוסס על ספר בעל אותו שם (ביים ערן ריקליס, על פי ספרה של אזאר נאפיסי), הגיבורה מגיעה ללמד באוניברסיטה ספרות אנגלית ומחויבת בכיסוי ראש (חג׳אב). "אמרתם שאתם רק מנגישים חג׳אב למי שרוצה חג׳אב, לא?" שואלת הגיבורה את השומרים. אבל כמו כל דבר פונדמנטליסטי ש"מונגש" — מהר מאוד הוא הופך לחובה.
2. בארוחת הערב שאלתי את בודה כמה שילם על הקוטג׳ והוא ענה: "נראה לי תשע?" ורשי הוסיף: "אמא, למה לא עושים שוב מחאת קוטג'?" ואנחנו מיד פרצנו בצחוק מתגלגל, הו מה יפים הלילות בכנען. קוטג', אני חושבת לעצמי. כמה מהר עוברים מקוטג׳ לזכויות אדם.
לפעמים אני מדמיינת שאני רואה ב-2012 כותרת בעיתון מעכשיו. בטח הייתה נופלת לי הלסת. הייתי אומרת שלא יכול להיות, אין מצב. אבל מה אתם יודעים, יש ויש. זה העתיד שמתכנן לנו מרכז יכין. מרכז, איזו מילה משונה. אני מדמיינת קבוצת חוקרים כשלמעשה מדובר בקבוצת רבנים שבראשם הרב יעקב יקיר מצולם כשהוא אומר: "יש ערכים של יסוד של קודש, של מה זה שבת, מה זה צניעות, מה זה משפחה. לא הכל עלא-באב-אללה, מה שכולם רוצים, דמוקרטיה".
וכמובן אותו מרכז יכין יודע להגיד לנו. אנחנו הרי לא יודעים, אנחנו זה עלא-באב-אללה. מה הם חיי? עלא-באב-אללה. משפחתי? עלא-באב-אללה! מה אנחנו, חילונים, יש לנו ערכים, כאילו? מה אנחנו? כולה עגלה ריקה, אוהבי כוורת ומוזיקת טכנו, שותי נגרוני ומעודדי עלייה לתורה לבנות ונישואים אלטרנטיביים.
מה השבת שלנו? טיול, ים, מטקות, פיקניק בטבע? איפה זה פוגש את מרכז יכין, שוודאי חקרו את הנושא לעומק. אנחנו לא יודעים להיות יהודים ישראלים, אבל יש את הרב יעקב יקיר שיסגביר לנו. החיים שלך לא יהיו עלא-באב-אללה יותר, נלי. הרב יקיר פה, הוא יראה לך איך לחיות.
3. איראן, וגם ישראל, נמצאות במרחב אלפי שנים עם שורשים עמוקים, ערש תרבות. יש אפילו מגילה משותפת והשקות בתחומים רבים.
אין צורך להעתיק הכל. אין מדינה דתית משגשגת, לא קיים. אין כפייה המביאה אושר. במקום שבו הפרט לא קיים, גם המדינה לא קיימת. הרי גם הים הגדול מורכב מאין-ספור טיפות מים נפרדות.
