משטר האייתוללות בטהרן נקט אתמול שני צעדים משמעותיים ומשלימים שעשויים בסבירות גבוהה להביא לדעיכת גל המחאות ההמוניות ששוטף את איראן בשבועיים האחרונים. הראשון הוא הוראה חד-משמעית לכוחות הביטחון הנאמנים למשטר – המשטרה, משמרות המהפכה והבסיג' - לירות על מנת להרוג לא רק במפגינים שפתחו באש, אלא בכל מי שמבטא התנגדות בכוח או מנסה לשרוף או להשחית סמלי שלטון. התוצאה היא מאות הרוגים וסצנות זוועה ברחובות ובבתי החולים, שגם התיעוד המועט יחסית שלהן ללא ספק זרע אימה ופחד גם בקרב המתנגדים הנחושים ביותר של המשטר. מכך עולה השוואה היסטורית מתבקשת: ב-1979 נכנע השאה לדרישתו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר לא לירות במפגינים שהשתתפו במהפכה. הציות הזה עלה לו בשלטון.
הצעד השני שננקט במקביל, בהוראת המנהיג העליון עלי חמינאי, היה פנייה לארה"ב במטרה לחדש את המו"מ, שנפסק ביוני האחרון, סביב תוכנית הגרעין ופרויקט הטילים הבליסטיים. המגעים באביב שעבר נעצרו מפני שטהרן לא הסכימה לדון אפילו בהוצאת העשרת האורניום מאיראן, והציבה סירוב עקרוני לדון בהגבלות על ייצור הטילים ארוכי הטווח. כישלון המו"מ הוביל את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לתת לישראל אור ירוק לצאת למערכת "עם כלביא".
הפנייה האיראנית האחרונה בהצעה לחדש את המו"מ מאותתת שעכשיו יש על מה לדבר. כלומר, משטר האייתוללות מוכן לשאת ולתת פחות או יותר על פי המתווה והנושאים שהציעה וושינגטון בסבב שנכשל. גם אחרי הפנייה, עוד המשיכו להפעיל לחץ בוושינגטון. בבית הלבן אמרו אמש כי טראמפ לא מפחד להשתמש בכוח צבאי נגד איראן, אך מעדיף פתרון דיפלומטי. זמן קצר לאחר מכן, דיווח העיתון “וול סטריט ג’ורנל” כי הנשיא דווקא נוטה לתקוף באיראן, וכי בכירים בממשלו - בראשם סגנו ג’יי.די ואנס, מנסים לשכנע אותו לבחור בפתרון דיפלומטי. מי שחשף את פניית האיראנים היה טראמפ עצמו. “אולי ניפגש איתם”, הוא אמר לכתבים על האייר פורס 1 בדרכו מפלורידה לוושינגטון. “אני חושב שנמאס להם לחטוף מארצות הברית, איראן רוצה לנהל משא ומתן”.
המהלך הזה נותן למשטר באיראן שני יתרונות. האחד: אם טראמפ יסכים לנהל מו"מ, הוא לא יממש את איומו להתערב צבאית במחאות באמצעות תקיפת סמלי שלטון ומנגנוני ביטחון שמגוננים על המנהיגים. היתרון השני והמשמעותי יותר הוא שאם ארה"ב תודיע שהיא מוכנה להיכנס למו"מ, תינתן תקווה להמונים המוחים, שרבים מהם (הסוחרים, הבזאר, הפועלים ועוד) יצאו לרחובות בעיקר מסיבות כלכליות.
הצלחת המגעים תוכל להוביל להסרת הסנקציות, מה שיאפשר לאיראן למכור נפט בשוק העולמי, לחזק את המטבע המקומי שיקבל ערך ריאלי במונחים דולריים, ולעצור את עליית המחירים הקיצונית. אחת הבעיות העיקריות של המשטר האיראני בגל המהומות הנוכחי היא שלא היה בידו אף מנוף, הטבה או מחווה שבאמצעותם יוכל להרגיע את זעמם של המוחים. מו"מ עם ארה"ב, אם אכן יחל, הוא פתח תקווה לפחות במובן הזה.
ויש נתון נוסף שבוודאי לא נעלם מעיני המוחים באיראן: מנגנוני הביטחון, שמהווים שכפ"ץ קרמי תלת-שכבתי עבור המשטר, נשארו נאמנים לו. בניגוד למה שקרה במצרים, בתוניסיה ובמדינות אחרות באביב הערבי, כאן מנגנוני הביטחון לא היססו אפילו לרגע לירות במפגינים. זה נובע במידה רבה מאופיו הדתי-ג’יהאדיסטי של השלטון. המשטרים הערביים שקרסו באביב הערבי היו כולם חילוניים. משטר האייתוללות הוא תיאוקרטיה ג’יהאדיסטית שנאמניה חדורי מוטיבציה איסלאמיסטית קיצונית, וזו אחת הסיבות שהם מוכנים לעשות את מה שמקביליהם במצרים למשל סירבו לעשות. עם זאת, בשטח ניכרת תופעה שלא נראתה בגלי המחאות הקודמים מאז 2009: ישנם הרבה הרוגים בין אנשי כוחות הביטחון, עובדה שאולי מעידה שמישהו עומד מאחורי המהומות הנוכחיות.
אבל ההתקוממות העממית באיראן עדיין לא תמה. זה תלוי בעיקר במה שיקרה ברחובות בימים הקרובים: האם מספר המוחים יהיה גדול כמו בשבוע שעבר? האם הוא אפילו יתעצם? האם אנשי הביטחון ימשיכו לירות במפגינים על מנת להרוג? וכאמור, האם המשטר ייענה הפעם לדרישות הבית הלבן והאמריקאים יהיו מוכנים להיכנס למו"מ? מדובר עדיין בשאלות פתוחות, והמענה עליהן יקבע אם המחאה דועכת או ממשיכה לסכן את המשטר.
האיום האמריקאי משמש כעת את טראמפ לא רק כאמצעי צבאי אפשרי למוטט את המשטר, אלא גם כדי להבהיר לאיראנים שארה"ב לא מתכוונת לתת להם למשוך זמן במו"מ כפי שהם עושים כבר עשרות שנים. באיומו אומר להם הנשיא האמריקאי: יש לכם חלון זמן קצר, ואם לא תנצלו אותו - נמשיך לפעול למיטוט המשטר.
