תחקיר סיום העונה (המוצלחת) של "זמן אמת" בכאן 11 הוקדש להישג הגדול ביותר של ראש הממשלה בשנתיים האחרונות: העובדה שהוא עדיין בתפקידו למרות אחריותו למחדל החמור בתולדות המדינה, אחריות שנובעת מעצם היותו ראש הממשלה. והנה, לא רק שהקואליציה תמלא כמעט את כל ימיה (ואולי אפילו בלי ה"כמעט"), גם טרם הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ולא בטוח שהשלטון יתחלף לאחר הבחירות, שכן לפי הסקרים אין לאף צד ממשלה ללא המפלגות הערביות.
הטענה בסרטם של בר שם-אור וארנון גל היא שהפרחים מגיעים למערך ההשפעה האפקטיבי, חסר המעצורים ונטול הרחמים שנבנה סביב נתניהו עוד לפני המלחמה, ושפעל בשיא הכוח גם בזמן שחיילים נהרגו וחטופים עונו. השיטה לא מסובכת: יועצים קרובים מנסחים מסרים בהתאם לנתוני סקרים ומידעים אחרים, פוליטיקאים מהדהדים, תועמלנים בתקשורת מקדמים, משפיענים דוחפים ויאיר נתניהו משתולל. כל זה לכאורה יצר את הבקיעים הנדרשים על מנת למנוע התפתחות, שנתפסה בקרב רבים כעניין של שבועות ומקסימום חודשים לאחר הטבח: או שהממשלה תלך הביתה או שהציבור יגרש אותה במקלות.
ובכן, מבלי להפחית מיעילותם המקצועית ועליבותם האישית של העוסקים במלאכת הטינוף וההשחרה, יש משהו נוח מדי בתזה הנ"ל. הרי במקביל ל"מכונת ההשפעה" פעלו גם כלי תקשורת חזקים, שהחל משלב מסוים הטיחו עובדות, חשפו שקרים והיוו במה מרכזית לביקורות אגרסיביות נגד השלטון. גם המאבק ברשתות לא התנהל במעמד צד אחד ונתניהו לא היה היחיד ש"עשה פוליטיקה" בזמן מלחמה: הוא פשוט הלך איתה עד הסוף, כפי שעשה בכל יום בחייו מרגע שהחליט שהייעוד שלו בגלגול הזה אינו לשווק רהיטים.
אם כבר, הנבירה בהודעות כאלה ואחרות מרגישה פחות כמו חשיפה מהדהדת – וואלה, גורמים אינטרסנטיים פעלו מתוך אינטרס – ויותר כמו תירוץ לכישלון האופוזיציה הפוליטית מחד והמחאה האזרחית מאידך. עם כל הכבוד לזה שנתניהו גרם לינון מגל לחבוש כובע באמצע "הפטריוטים" – אנקדוטה משעשעת – ספק רב אם זה מה שמנע את "המחאה הגדולה בתולדות המדינה" שחזה רביב דרוקר, לדוגמה.
למעשה, אין בתחקיר ראיה שהקמפיינים הנ"ל הצליחו מעבר לאזורים בציבור שהיו מלכתחילה משוכנעים / נוחים להשתכנע / פשוט שונאים יותר את הצד השני. את השחיקה בסקרים ניתן לייחס, למשל, להישגים במלחמה, להבנת עומק הקטסטרופה המודיעינית והמבצעית שהובילה ל-7 באוקטובר, למפגש המחודש עם הפלא שנקרא "בני גנץ" וגם לתמיכה של רוב התקשורת במלחמה, למרות שהקמפיין של נתניהו היה חשאי כמו פיל. מנחם להאמין שנתניהו שרד בעיקר הודות לשילוב של תחכום ונבזיות, שאכן קיים אצלו ובסביבתו. קצת יותר מדכא לחשוב מה באמת משאיר אותו שם עכשיו ואולי גם בעתיד.
בקטנה
בקשת הבינו את הרמז שעלה מנתוני הרייטינג ודפדפו את "רצח בים המלח" מיום שני ליום שישי. במקומה שובץ אמש פרק של "חשיפה" עם פרויקט לא פחות מרענן – האם זהר ארגוב באמת התאבד? – וכמובן שהדרך לגילויים מצריכה מעבר בכל התחנות והקלישאות בסיפורו. בריאיון המיתולוגי למני פאר, ארגוב סיפר כיצד הסמים יצרו אצלו פרנויה וגרמו לו לחפור עם המחט בעור. הצפייה בעוד ניסיון לפתוח את "תיק זהר ארגוב" מעבירה תחושה דומה.
