המציאות בחברה הערבית היום דומה לקרקע רועדת ‑ אדמת אם שספגה יותר מדי דם, יותר מדי פחד, יותר מדי אש. זהו מצב שבו הרחובות, שפעם נשאו קולות ילדים משחקים, הפכו לשדות חשודים, מלאי הד של ירי שנשאר תלוי באוויר גם הרבה אחרי שנעלמו המעשנים. הפשיעה מזמן אינה אירוע חריג, אינה חדירה זרה ‑ היא נוכחות קבועה, כמעט קהילה בפני עצמה. נדמה שאין עוד הבדל בין יום ללילה; אין רגע שבו האדם יכול להתמסר לשקט בלי לחשוש שמא מדובר רק בנשימה בין ירייה אחת לבאה אחריה.
החברה כולה חיה בתחושת מחנק, כאילו קירות הבתים התכווצו. שיחות משפחתיות עוסקות פחות בחלומות ויותר בדרכי התגוננות, במי נהרג השבוע ובמי נפצע, במי נעלם ומי מאוים. נשים ממהרות הביתה לפני רדת החשיכה, גברים מהססים לצאת מהבית גם בשעות היום. מבתי הקפה נעלמו הצחוקים ובמקומם נותרו מבטים שנודדים לצדדים, מחפשים סימן מקדים שיאפשר להבין אם צריך לרוץ, להתחבא, או אולי פשוט להתפלל.
1 צפייה בגלריה
המחאה בסכנין בשבוע שעבר. במקום קולות ילדים משחקים, ברחובות מהדהדים רעמי ירי | צילום: REUTERSAmmar Awad
הערים והכפרים הערביים משדרים תחושה של עייפות, כמו אדם שכבה הניצוץ בתוכו, אך עדיין מצליח להתקדם מכוח ההרגל. בתחנות האוטובוס רואים אמהות שמחזיקות את יד ילדיהן חזק מדי; בחנויות שומעים לחישות על מקרים שקרו בלילה הקודם; ובכל כניסה לבית ספר תלויה תפילה אילמת ‑ שלא יקרה שוב משהו, שלא תיכנס צרה דרך השער. זו אינה רק פשיעה, זו תחושת כישלון חברתי עמוק, התפוררות של האמון הבסיסי ביותר שקהילה צריכה כדי להתקיים.
הנפש נסדקת מבפנים
הרי כאב של ילדים הוא בלתי נסבל. הילדים בחברה שלנו מסתובבים היום עם עיניים של אנשים מבוגרים מדי. הם ראו דברים שאסור היה להם לראות: אבות שנרצחו, אחים שנפצעו, ירי באמצע הרחוב, איטומים של זירה משטרתית מול ביתם. יש ילדים שנרדמים בלילה רק אחרי שעות, ויש כאלה שקופצים מכל רעש קטן. יש ילדים שלמדו לרוץ, להתחבא ולשכב על הרצפה לפני שלמדו לקרוא.
הנפש שלהם נסדקת מבפנים, כמו כלי חרס שנשבר אבל מדביקים אותו שוב ושוב כדי שיוכל להמשיך לתפקד. חלקם פצועים גם פיזית, אבל הפצעים הנפשיים עמוקים בהרבה: חרדות, התפרצויות זעם, קושי להתרכז, אובדן אמון בעולם סביבם. כל אירוע של ירי מכה בהם מחדש, כאילו הסיפור מתחיל שוב, כאילו אין דרך לצאת משרשרת של כאב.
והנשים, הן נושאות את המשקל הכבד ביותר. אלמנות שנשארו לגדל ילדים לבד, בלי תמיכה ובלי ביטחון. נשים פצועות, נשים שנשבר להן העולם. יש רבות שמנסות להיות חזקות עבור ילדיהן, אך בוכות בשקט בתוך חדר סגור, שלא יראו. התעייף ליבן מלהסביר למה אבא לא חוזר, למה אסור לצאת לשחק, למה צריך לסגור את החלונות כשנשמע צרור יריות.
זוהי חברה שנסדקות בה נשמות רבות מדי. פגיעה לא מסתיימת במי שנורה. היא מתפשטת כמו גלים במים: להורים, לילדים, לאחים, לשכונה כולה.
גם אני, בתוך כל זה, הפכתי לסיפור של כאב. היום שבו צעיר שלף עליי נשק ולחץ על ההדק לא יימחק ממני לעולם. לא מהגוף שלי, שנשא את הפגיעה הפיזית, ולא מהלב שנשא את הפגיעה העמוקה יותר. ברגע אחד, באמצע חיי השגרה שלי כאדם שמאמין בחינוך, בכבוד ובשמחת חיים, ראיתי כיצד כל האידיאלים הללו עומדים מול ברזל קר ושחור שמכוון אליי.
הכאב היה לא רק מהפציעה עצמה, אלא גם מההבנה שמישהו צעיר כל כך, כמעט ילד, הגיע לנקודה שבה נשיאת נשק וירי על אדם אחר נראים לו כמו פעולה טבעית. הרגשתי את הקריסה של משהו עמוק; לא רק בי, אלא במרקם שלם של חיים סביבי. במהלך השעות שאחרי הירי, כשהפציעה עדיין טרייה והגוף רועד, חוויתי תחושת אובדן שלא ידעתי להגדיר. זה היה אובדן של תחושת ביטחון, של אמונה שכל מה שאני עושה בחינוך יכול למנוע את היום שבו נער יכוון אליי אקדח.
מאותו יום אני מתהלך עם זיכרון שקט אך צורב, כמו צל שנגרר אחריי לכל מקום: בכניסה לבית הספר, בהליכה ברחוב, אפילו בבית. היד שלי לפעמים רועדת בלי סיבה, המבט שלי מתעכב על כל תנועה חשודה, הלב שלי מתכווץ בכל פעם ששומעים בום רחוק. הפכתי להיות דוגמה חיה לכך שהאלימות אינה מבחינה בין אדם לאדם, בין תפקיד לתפקיד. היא פשוט מגיעה ‑ ומכאיבה.
ההתמודדות כאיש חינוך
בתוך כל זה אני עומד כאיש חינוך, מנסה להיות עוגן בעולם סוער מדי. אך בית הספר, שהיה אמור להיות מרחב בטוח, הפך למקום שמתגלגלות לתוכו בעיות גדולות יותר מכל כיתה, מכל שיעור. התלמידים מגיעים אלינו עם מטען רגשי עצום: כעס שלא יודע לאן ללכת, פחד שמתפרץ בצעקות, אלימות שנראית להם טבעית כי היא מה שהם רואים בבית ובחוץ.
אני מוצא את עצמי משמש כמורה, מטפל, מגשר, פסיכולוג, לעיתים אפילו כחומת מגן. סכסוכים משפחתיים מגיעים לתוך בית הספר; משפחות יריבות שולחות את ילדיהן לאותו מסדרון צר. ילדים באים לכיתה אחרי לילה של ירי בשכונה, אחרי שקולות האמבולנסים העירו אותם, אחרי שאיבדו שכן או קרוב משפחה. איך מלמדים מתמטיקה במציאות כזו? איך מלמדים תקווה?
בישיבות צוות אנחנו מדברים פחות על פדגוגיה ויותר על שימור נפשי. לפעמים אני מרגיש שכל ניסיון שלי להרגיע תלמידים הוא כמו לשים פלסטר על פצע עמוק. אבל אני עדיין עושה זאת, שוב ושוב, כי זו הדרך היחידה להחזיק את החלקים השבורים.
ואף על פי שהעומס הנפשי כבד, ויש רגעים שבהם אני שואל את עצמי מאיפה אשאב עוד כוח, אני יודע שאין ברירה. אנחנו, אנשי החינוך, הפכנו לקו ההגנה האחרון של החברה. אם אנחנו נישבר, הילדים יישארו לבד. אני ממשיך לעמוד מול תלמידיי, לחייך גם כשאני עייף, להעניק אוזן קשבת גם כשכואב לי, כי כל מילה טובה, כל חיבוק, כל שיעור שמתחיל בזמן ‑ הם קרן אור בתוך האפלה.
