בעט, דונלד, בעט / מוזר ככל שזה יישמע, כהונתו השנייה של דונלד טראמפ בבית הלבן תגיע לסיום שנתה הראשונה רק באמצע השבוע הבא. ניתן בקלות להישבע שהיא נמשכת הרבה יותר. זה הקטע עם אנשים כאוטים בהגדרה, לא כאמצעי: הם מערערים את כל בסיס הקיום סביבם וקודם כל את ממד הזמן. שעה יכולה להרגיש כמו עשר שניות ושנה אחת - מילניום. זה לא אומר שדברים טובים לא יכולים לקרות - בלי טראמפ לא היינו שומעים שאפילו דוד קוניו הגיבור מרגיש צורך להתנצל (בפני אשתו) ורק השלטון מסרב לקחת אחריות (בפני כולם) - אלא שצריך להבחין בהם תוך כדי שהאדמה תמיד רועדת; כמו טיסה שמיטלטלת בין כיס אוויר אחד למשנהו ותנחת, אם בכלל, בעוד שלוש שנים.
התנהלותו מול המחאות באיראן, במיוחד מהזווית הישראלית, מזכירה דווקא ריטואל מוכר ממגרשי הכדורגל באנגליה: כשהכדור מגיע לשחקן התוקף מחוץ לרחבת היריבה, ונדמה שהאופק מאפשר בעיטה לשער. או אז הקהל הביתי באצטדיון צועק כאיש אחד "שוּוווטטטטט", כמו במבחן אומץ, כדי לראות אם הוא מסוגל לתקוע את הכדור בחיבורים. והנה טראמפ צועק "אני בועט" ובישראל צועקים לו "שוּוווטטטטט" ונכון למועד כתיבת שורות אלו לא ברור אם זה יוביל לשער מרהיב או שהכדור עף ליציע והוריד למישהו בניין על הראש.
זה ייגמר בבני / בסוף, מה שיישאר מדמותו הציבורית של ח"כ בני גנץ הוא היותה משל: על ההגמוניה שממנה צמח ואותה ביקש להציל למרות שהוא אפילו לא מתחיל להבין למה היא נופלת; על הצבא שבו הצליח להגיע כמעט במקרה עד לתפקיד הרמטכ"ל; על המחנה שסימן אותו כתקווה מתוך ייאוש (וגילה למרבה התדהמה שזה לא עובד משום שזה אף פעם לא עבד); על מערכת הביטחון שסיפרה לעצמה ואז לכולנו סיפורים וכולם נאלצו ללמוד בדרך הקשה שהם רק סיפורים; על האופוזיציה שלא הצליחה להביס אפילו ממשלת מחדל; ועל הדעיכה המכוערת שמזמינה הפוליטיקה, מלאה בתחושות נקם ו"מגיע לי" ומעט מאוד חשבון נפש, אם בכלל.
ובעיקר, גנץ הציבורי הוא מטפורה כי לא היה שום דבר אחר: לא מצביא בעל הישגים יוצאי דופן (ע"ע החמיצות של צוק איתן והבלוף של שומר החומות), לא מנהיג מעורר השראה ובטח שלא פוליטיקאי מוצלח. לכן, בצד הסלידה מהסרטון הגזעני של מפלגת כחול לבן, שיצר סימטריה בין השר איתמר בן גביר למפלגת רע"מ, שאותה מוביל ח"כ מנסור עבאס, יש בו גם את שיא האירוניה. אין שום דבר משותף לשניים הללו, אולי למעט היבט אחד: שניהם, כל אחד בדרכו כמובן, מותירים חותם גדול יותר על ההיסטוריה מבני גנץ.
יפן וכאן / הבניין שבו שוכן השידור הציבורי של יפן, ה-NHK, ממוקם ברובע שיבויה בבירה טוקיו, ממש סמוך לצומת הסואן והמפורסם. אין בו שום דבר מרשים, וזה כנראה מה שהכי מרשים בו. הביקור בפנים, שנערך לפני כמעט תשע שנים, סיכם בקליפת אגוז את התרבות היפנית: שקטה, מאופקת, מתודית, גאה. התכוננו שם במרץ לאולימפיאדת 2020, שנדחתה לבסוף בגלל הקורונה, ונופפו במעבר לאיכות שידור של 8K. נזכרתי בזה במונדיאל 2018, כשמאות אלפי צופים וצופות בישראל קיבלו את לאו מסי בגודל נמלה, עד שהתקלה תוקנה.
במהלך הביקור, אחד המארחים סיפר על סקנדל כספי חריג, שגרם לפגיעה קשה באמון הציבור. לדבריו, מלבד פיטורים וקיצוצי שכר בצמרת, נציגים של הארגון עברו בבתים וביקשו סליחה. לא כולם קיבלו אותה, בלשון המעטה. זה קרה כמה שנים טובות לפני שהמספר היה ביג שוט, אבל הבושה בעיניו נראתה היטב.
השבוע, השופט משה סובל קבע בפסק דין שחבר כנסת שיקר בעדותו בבית המשפט, הסתיר ראיות ובאופן כללי ניהל את תיק רונאל פישר באופן מחפיר, וזאת אחת הסיבות שתיק כל כך חמור הסתיים בתור בדיחה עלובה. ולא סתם חבר כנסת: זהו משה סעדה, שהיה סגן מנהל המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) וכיום שואף לכופף אותה יחד עם שאר חלקי המערכת. בשם האמת והצדק כמובן.
למרבה הצער, בכנסת נמצאים אנשים שעשו דברים גרועים אפילו יותר וגילגלו אחריות בלי למצמץ על מחדלים מזעזעים בהרבה. אולם זה לא מוריד מהיותו של סעדה האקזמפלר התורן של חורבן הסטנדרטים המינימליים: על הרבה פחות מהביקורת החריפה שנכתבה בפסק הדין, אנשים אחרים היו מתפדחים לא רק להישאר בתפקיד, וכל שכן ליזום מהפכות משטריות, אלא לצאת מהמיטה. אבל הם לא משה סעדה ומביקורים ביפן מביאים רק זיכרונות ואולי איזה קימונו: בכל זאת, שלא יראו שאין מתחתיו כלום.
בשלוש מילים / החרדה שלכם חזרה.
משפט בשבוע: "לעיתים מבקרים אותי שאני ממלכתי מדי בסגנוני" (ראש הממשלה חושף במשפטו חולשה אישית מפתיעה וגם את הסיבה שהקים מנגנון שלם שמפצה עליה)
מפלגת נעם / נעם רותם הבטיח "עזרה בדרך" הרבה לפני טראמפ, אבל בימים אלו הוא מעניק סיוע לא פחות חשוב שכבר נמצא כאן: אלבום חדש, יפהפה ובעיקר שונה ברפרטואר שלו בשם "אופק רחוק", שבו אחד הכותבים הכי טובים בעברית לוכד במדויק את התחושה שצער העולם נוחת על כתפיים לא חסונות במיוחד, אבל אין ברירה אלא לסחוב.
