בסצינה שפתחה את "ויהי בוקר", הסרט שזכה באופיר לפני חמש שנים והתבסס על ספרו של סייד קשוע, נראתה יונה בכלוב, תקועה באמצע חתונה הומה. גם הסרט הישראלי "בלה", שעלה בשבוע שעבר, משתמש בלי סוף בדימוי של יונה בכלוב שמובאת לחתונה בכפר פלסטיני. מה נאמר? הסכמי אוסלו מתו מזמן, חלום השלום נשכח, אבל יוצרי קולנוע שמבקשים לדבר על הסכסוך עדיין משתמשים בדימוי השחוק הזה, כאילו השנה 2000 והם הראשונים שגילו שהתהליך המדיני תקוע.
הדבר הכי נחמד שאפשר לומר על "בלה" הוא שמדובר בסרט טוב לב, שבאמת ובתמים מציג נוסחה לדו-קיום, לפני ואחרי המצלמה. יצרו אותו במשותף זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, יהודייה וערבי, והוא עוסק בשני זוגות צעירים — יהודי (אלישע בנאי, ג'ייד דייכס ויקס) וערבי (אסיל פרחאת, חנא ביראך) — שנעים יחדיו בכבישי השטחים כדי להשיג מחדש יונה לבנה יקרה שהעבירו בטעות למשפחה פלסטינית. מסתבר שהיונה, שהייתה בבעלותו של אביו המנוח של הצעיר היהודי המנוכר, שווה עשרות אלפי דולרים, יש קונה שמחכה בירושלים, וכמובן שהשעון מתקתק והמחסומים בדרך רבים.
אז יש בסרט מאורע מחולל (מות האב), מסע משותף שהגיבורים יוצאים אליו בעל כורחם, קונפליקטים פנימיים וחיצוניים וסוף "משעשע" ואירוני — והכל מרגיש כמו ספר לתסריטאים מתחילים עם קלישאות הקולנוע הישראלי לדורותיו. רכב מקרטע ומיושן שהוא דימוי שקוף למצב הגיבורים? ויכוח באוטו שמציג באגביות את נקודות המבט השונות לגבי הסכסוך? גיבור שירד מהארץ, ומגיע בפתיחה כאילו אדיש ללוויית אביו עימו ניתק את הקשר, מעמיד פנים שלא אכפת לו אבל לפני הסוף מתוודה שכן היה אכפת לו? הכל משומש ומוכר מאינספור סרטים ישראלים בוסריים.
וכמובן, יונים ומחסומים. יש מידה של אירוניה שקצפו של שר התרבות יצא על הסרט "הים", שגם הוא לא היה חף מדימויים דומים ומחסומים, אבל הוא טוב ועדין בהרבה, ולא על הסרט הזה, שמגיש את סצינת "חיילים במחסום לא נותנים לגיבורים לעבור" בצורה הרבה יותר מתוסרטת ומכאנית. לא "הים" ולא "בלה" הם סרטים "מכפישים", וגם אם יש להם אמירה פוליטית (פלסטינים הם בני אדם כמו יהודים ודו-קיום הוא אפשרי?) היא באמת עדינה והומניסטית. אבל הבעיה הבסיסית ש"בלה" פשוט לא מספיק טוב. ועם אורך צנוע מדי של שעה ורבע, הוא מרגיש קצת כמו סרט קצר שהרחיבו שלא לצורך, ולא כזה ששווה כרטיס בקולנוע.
