אמרה ידועה גורסת: "אל תיפגש עם מושאי ההערצה שלך – אתה רק תתאכזב". אבל אף אמרה לא מזהירה אותך ממפגש עם מושא השנאה שלך ומהאפשרות שיהיה זה מפגש אנושי וחם. וכך, בלי אזהרה מוקדמת, התרחש המפגש שלי עם נשיא איראן הידוע לשמצה, מחמוד אחמדינג'אד.
לפני שני עשורים שימשתי שליח "ידיעות אחרונות" בניו-יורק, וכחלק מהתפקיד סיקרתי את מטה האו"ם. מדי ספטמבר מארח האו"ם את מנהיגי מדינות העולם בכנס העצרת הכללית. בכל שנה הייתי מגיע לאולם בו התקיימה מסיבת העיתונאים עם אחמדינג'אד. כמו תלמיד מצטיין, הייתי מתיישב בשורה הראשונה ומצביע כדי לקבל רשות לשאול את אחמדינג'אד שאלה. אבל יועצי התקשורת האיראנים ידעו מיהו העיתונאי הישראלי ממוצא איראני שמתיישב ממש מתחת לאף של הנשיא ומנסה לטמון לו מלכודת. ושנה אחר שנה למדתי איך נראית החרמה שקטה: לא צעקה, לא סילוק, רק מבט שעובר מעליך כאילו אינך קיים.
בספטמבר 2008, זמן קצר לפני שסיימתי את תפקידי בניו-יורק, החלטתי שאני חייב לשוחח עם אחמדינג'אד ויהי מה. הרצון העמוק היה מורכב גם מכמיהה גדולה לאפשר להוריי, שנולדו באיראן, לסגור מעגל עם עברם. יוסף, אבי זכרו לברכה, היה צאצא לאנוסי משהד – קבוצת יהודים שאולצו להתאסלם וחיו במשך עשרות שנים כשהם שומרים על יהדותם בסתר, פן יוצאו להורג. עד היום אני נושא שם משפחה מוסלמי למהדרין וצלקת משפחתית היסטורית עמוקה.
המתורגמן: שר החוץ
בבוקר מסיבת העיתונאים התקשרתי אל אימי בתל-אביב וביקשתי שתלמד אותי בזריזות מספר משפטים שיאפשרו לי לפנות לאחמדינג'אד. כתבתי בעברית את המילים הפרסיות ושיננתי בעל פה. בצהרי היום, בתום הארוע שבו הוחרמתי שוב, כשהאישיות רמת המעלה עשתה את דרכה אל מחוץ לאולם, קראתי בפרסית: "אדוני הנשיא אחמדינג'אד".
להפתעתי, הוא הסתובב וניגש אלי. "אתה איראני?", שאל בפרסית. "לא, אני ישראלי אבל הוריי מאיראן", עניתי בפרסית השבורה שבפי. ציפיתי שיסתלק כשישמע שאני ממדינת "השטן הקטן", כפי שמכנים את ישראל במשטר האיראני, אבל לתדהמתי הוא החל לנהל עמי שיחה. אחמדינג'אד מבין אנגלית, אבל לא ממש יודע לדבר אותה, אז הוא עשה מעשה – קרא לשר החוץ האיראני שעמד בסמוך ופקד עליו לשמש כמתורגמן.
אחמדינג'אד שאל על שורשיי וכשסיפרתי שאבי נולד במשהד, עיר קדושה מאוד לשיעים, קולו הסתלסל מעלה בהדרת כבוד: "משהדי? הו הו!". המשכנו לשוחח במשך כמה דקות. הצגתי לו שאלות על הרטוריקה האנטי-ישראלית הפומבית שלו, אבל התשובות היו מתחמקות. ניכר שהוא – ולמען האמת גם אני – העדפנו לדבר על השורשים שלנו, כמו שני אויבים שתרים אחר חוט רופף של זיכרון משותף, שיקשור ביניהם ולו לרגע.
בסוף השיחה אחמדינג'אד לחץ את ידי בחום, חייך אלי והמתיק: "אני מזמין אותך לבקר בטהרן ומפציר בך לנסוע לבית אביך במשהד". כך, במשפט אחד, הוא העיר מתרדמה ארוכה את החלום הגדול של חיי – לבקר במולדת השנייה שלי, האבודה, הנשכחת, הרמוסה.
למחרת התפרסם הסיפור בהבלטה ב"ידיעות אחרונות" וגם עיתונאים זרים דיווחו על המפגש הלא שגרתי. הוריי זרחו מגאווה – הנה בנם ניצב בגו זקוף מול נשיא המדינה, שאבות אבותיו חוללו פוגרום באבות אבותיהם. ניסחתי מכתב בפרסית, שלחתי אותו אל לשכת אחמדינג'אד וביקשתי שיקיים את הבטחתו: יזמין אותי לבקר באיראן ויוודא שנסיעתי לשם לא תהיה כרטיס בכיוון אחד.
אבל חודשים ספורים לאחר מכן התקיימו הבחירות לנשיאות איראן, שתוצאותיהן זויפו. למרות שאחמדינג'אד הפסיד בהן, חמינאי הכריז עליו כמנצח וסלל את דרכו לכהונה שנייה. בעקבות זאת יצאו המוני איראנים לרחובות, להתקוממות עממית שדוכאה בברוטליות, כמיטב מסורת האייתוללות. השלטונות גירשו את כל העיתונאים הזרים מהמדינה והחלו בגל טיהור פוליטי. תקוותם של בני העם האיראני לרפורמה קרסה בטפטוף שקט של ייאוש, ואיתה נחמס גם חלומי לבקר במדינה ולשתות תה זעפרן בבזאר של איספהאן.
השבועיים האחרונים עוררו לחיים את כמיהתי להגיע לאיראן כשהיא משוחררת משלטון האייתוללות. אני עוקב בהתרגשות מהולה בדאגה במאבק העממי לחופש. הקשר עם מכריי הספורים בטהרן נותק. אני לא יודע מה עלה בגורלם ומדי יום שואל את עצמי האם יצאו לרחובות, האם הם נאחזים בתקווה או טובעים בנהר של ייאוש. האם הם בכלל בחיים?
כל סרטון מהמחאה, כל תוכנית תיעודית על איראן, כל צליל שיר פרסי מעוררים בי געגוע מצמית למולדת השנייה שלי. אבל איך מתגעגעים למקום שלא דרכת בו מעולם ואיך נראית אהבה למולדת שהכרת רק דרך סיפורים, מאכלים ומבטאים? האם מותר להתגעגע לבית שבגד בך, שהשחיר פניו וטרק את עיניו?
להתנחם עם לירז צ'רכי
הגעגוע לאיראן הוא לנסוע לטיול משפחתי באזרבייג'ן, להגיע לנקודה הכי קרובה לגבול עם איראן, להביט אל ההרים הירוקים באופק ולמחות דמעה בהבנה שאתה כל כך קרוב, אבל הרבה יותר רחוק. געגוע לאיראן זה גם לעודד את הנבחרת האיראנית בכל מונדיאל, אפילו כשהיא משחקת נגד הנבחרת האהובה עליך, אנגליה. געגוע לאיראן זה לחפש תיירים איראנים בכל טיול בחו"ל, להתנפל עליהם כדי להחליף משפט, לספר בדיחה ולהיפרד בברכת "חודה פס" – "אלוהים ישמור עליכם" בפרסית – מבלי להחליט איזה אלוהים.
דווקא במהלך מלחמת 12 הימים קיבלתי דרישת שלום חמה – חמה מדי - מהמולדת השנייה. טיל איראני עוצמתי נחת על הבניין הסמוך לבניין מגוריי, זרע הרס רב ושלח אותי לגלות כפויה במלון של פליטי מלחמה על חוף ימה של תל-אביב. ימים ספורים לאחר מכן שבתי אל דירתי המובסת. קראתי שאחת הדרכים להתגבר על טראומה היא לעשות ריטואל שמזכיר לך את הבית והיה ברור מהו הריטואל שלי. ניגנתי את המוזיקה האהובה עליי – שירים בפרסית של לירז צ'רכי, המוזיקאית הישראלית האמיצה ביותר, שהקליטה בסתר אלבומים של מוזיקה פרסית משובחת עם נגנים מאיראן. רק אז הרגשתי שוב בבית.
בין טילים למוזיקה, בין נשיא לשעבר לאזרחים נשחטים ברחובות, בין תל-אביב לטהרן – אני מבין היום שהקשר שלי עם איראן אינו נוסטלגיה, אלא אחריות. אחריות לזכור שהמאבק האמיתי אינו בין עמים, אלא בין מי שמדכאים ובין מי שמבקשים לחיות חופשיים. כל עוד העם האיראני נאבק על חירותו וכל עוד הלב שלי מגיב לצליל הפרסי – איראן חיה בי. לא כמדינה, אלא כבית.
