לא קל להיות יוצר ישראלי. שוק דוברי העברית קטן, השכר נמוך והרבה מהיצירה דורשת השגת משאבים מבחוץ – באמצעות הגשה לקולות קוראים של גופים פילנתרופיים או ממשלתיים. אחרי 7 באוקטובר, להיות יוצר ישראלי זה כמעט בלתי נסבל. היצירה העברית מותקפת מבפנים ומבחוץ. בעולם מחרימים אותה, ובישראל הממשלה עושה כל שלאל ידה כדי להצר את צעדיה.
השבוע הוטחה מכה נוספת ביוצרים הישראלים: משרד התרבות ביטל עשרות פרסי יצירה בתחומים מגוונים. מדובר בתקציב של קרוב לחמישה מיליון שקלים שכולל 60 פרסים בתחום הספרות, 40 בתחומי האמנות החזותית, 20 בתחומי המוזיקה, כארבעה בתחום המחול ואת פרסי אריק איינשטיין לאמנים ותיקים. השר מיקי זוהר, מומחה בהרס ונקמה, הכריז שהפרסים בוטלו כיוון שחולקו רק לחלק מהחברה הישראלית. טענה לא נכונה עובדתית (לאורך השנים התרחש תיקון והזוכים הרבה יותר מגוונים) ולא נכונה ערכית, בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה".
מה יכולה לעשות אזרחית שרואה את עולם התרבות העברית גווע? מה יכול לעשות אמן שמתוסכל מהמציאות המבאישה? ראשית – לצרוך תרבות, והרבה. למלא את האולמות, לרכוש ספרים, אמנות ומוזיקה. לשלם כסף על תרבות טובה בנדיבות. משימה לאומית: צרכנות תרבותית.
ומה שנכון לאזרח הקטן בוודאי נכון לתאגידים, עיריות ועולם הפילנתרופיה. איפה שיש ואקום – ראוי לקחת צעד קדימה. להגדיל את התרומות ליוצרים ואמנים על כל הקשת, לשקם את מוסד ההוקרה והמענקים באמצעות פרסים עירוניים או פרסים פרטיים, להזמין אל הספריות יותר סופרים ואל במות יום העצמאות פחות אמנים שעולים מיליוני שקלים.
כוח-העל של האמנות הוא הדמיון, היכולת להצית אמונה ותקווה. כעת האופק נדרש יותר מתמיד. דווקא בתוך המצור מבית ומחוץ, יוצרים ואמניות צריכים להתעקש על יצירה מרחיבת דעת ולב. תרבות חיה בזכות מפגש, חיכוך והתערבבות. מה שנכון להשראה – נכון גם למאבק. מול צעדי הממשלה, נדרשת סולידריות חוצת מחנות. פעולות תרבותיות שלא משתייכות למגזר אחד ודורשות תיקון, ולא נקמה.
וגם לזכור: כוח זז, ולא לעולם חוסן. צריך להתכונן כבר עכשיו ליום שאחרי: להקים תשתיות, לכתוב מסמכי מדיניות, לייצר שותפויות רחבות בשביל שכשהשמיים יתבהרו ותיווצר ההזדמנות – אפשר יהיה לומר מה כן. לחלום, ולהגשים.
