1. מכאן ועד איראן
נפילת המשטר באיראן תשפיע מן הסתם גם על הסיכוי, להבדיל כמובן, לחילופי שלטון בירושלים. אם שלטון הרשע של חמינאי ייפול זו תהיה בשורה אדירה לישראל ולעולם, ובשולי הדברים – גם לקמפיין הבחירות של בנימין נתניהו.
4 צפייה בגלריה
נתניהו בבור במבצע עם כלביא. פגיעה בדימוי וביכולות הממשיות של המשטר האיראני | צילום: אבי אוחיון/ לע''מ
למרות ניסיונות נתניהו למתג את מלחמת "התקומה" ולמסמס את ועדת החקירה, שום דבר לא ימחק את זוועת 7 באוקטובר. אבל, הסרת האיום הקבוע מטהרן תשלים את משקולת הנגד התודעתית שלו. בחלוף שנתיים וחצי יש לנתניהו סיפור לספר: נפילת הציר השיעי. עזה, לבנון, סוריה. והנה – אולי גם איראן. זה לא סיפור מושלם, והוא נשען גם על מזל (טראמפ למשל, נותן את הקרדיט על נפילת אסד דווקא לארדואן) וגם על יכולות ההתעשתות של צה"ל. אבל אפילו מבקריו החריפים של נתניהו יודו: אי־אפשר להאשים אותו באחריות למחדל ולהיות קמצנים בקרדיט על ההישגים.
גם בלי לקחת אחריות על ליבוי המחאה עצמה, למאמץ הישראלי ארוך השנים יש חלק בלתי מבוטל בהחלשת השלטון האיראני. מלחמת 12 הימים פגעה בדימוי וביכולות הממשיות של המשטר. המצב הכלכלי שהוציא את ההמונים לרחובות הוא תוצאה ישירה של החזית הישראלית להחרפת הסנקציות על איראן. ועוד קרדיט אישי חשוב לנתניהו – בעומק המעורבות של טראמפ בתמונה. הקשב והמחויבויות של נשיא ארצות־הברית למתרחש ברחובות שם לא מובנים מאליהם. בטח מול הריחוק ששומרת אירופה, שלא מיהרה לצאת מגדרה לנוכח הפגיעה בזכויות אדם והרצח ההמוני ברחובות. גם החזית הערבית הסונית בהובלת סעודיה הפתיעה לרעה כשדחקה בטראמפ לא להפיל את השלטון שמאיים גם עליה.
4 צפייה בגלריה
טראמפ. בזכות נתניהו | צילום: גטי אימג'ז, Anna Moneymaker
(Anna Moneymaker, Getty Images)
השורות הללו יורדות לדפוס מבלי שסוף הסיפור ידוע. בכירים מאוד בירושלים כבר מיהרו לסכם שזה אירוע בלתי הפיך, אבל הערכות מודיעין צופות תהליך ארוך שבו קיימת גם האפשרות שהירי ידכא את ההמונים אם העזרה תתמהמה. לפי הדיווחים, גם במקרה של שרידות המשטר בגל הנוכחי, ישראל נערכת להתנגשות איתו. ההיערכות לסיבוב נוסף, שהחלה כאן עוד לפני שפרצה ההתקוממות באיראן, מוכיחה שהאזהרות של ליברמן שהואשם בזריעת תבהלה התבררו בנושא הזה כמדויקות יחסית. זו גם תזכורת למגבלות האפקטיביות של "עם כלביא". הפעולה תוכננה היטב ובוצעה מעל כל ציפייה, אבל יש בסבבים הללו רק כדי לעכב את הגרעין ואת ההתחמשות בטילים. רק נפילה של המשטר – וזה קונצנזוס בין ראש הממשלה המכהן לקודמיו – נחשבת למה שיכול להסיר את האיום באופן סופי.
לכל ההתרגשות הזו נלווה גם עוקץ. מנועי המטוסים מחרישים את הבירוקרטיה האפורה אבל הדרמטית בגזרת עזה. זה הטיפ על השירות, והוא כלול מראש במחיר.
2. נפתולי בנט
ההתפתחויות בחזית האיראנית הן רק שיקול אחד מרצף סימנים מעידים שיהפכו את חודש מאי למועד הבחירות הנוח לנתניהו: החרדים החריפו את האיום על התקציב. נכון, גפני איים כך גם לפני שנתיים, וגולדקנופף כבר לפני שלוש. הפעם הם יצטרכו גם לקיים – אם לא בקריאה הראשונה, בהצבעה הסופית עד סוף מארס. גם ההליך בבג"ץ בעניין הדחת בן גביר, שנדחה לאותו דד־ליין בדיוק: סוף מארס, והקריאה של ראשי הקואליציה לא לכבד את הפסיקה במקרה שיוחלט על הדחתו, דוחקים את נתניהו לפינה שבה אולי כבר עדיף לייתר את פסק הדין באמצעות פיזור הכנסת. אבל מעל הכל מרחף ביקורו האפשרי של טראמפ באביב לקבל את פרס ישראל. אם הנשיא באמת יפיל את המשטר האיראני, הביקור הבא באזור של המשיח הג'ינג'י יהיה התגשמות כל מה שנתניהו יכול לבקש.
וכשאסטרטגיית הבחירות של נתניהו נבנית סביב טראמפ, לשיטת נפתלי בנט, שמוביל את האלטרנטיבה לנתניהו לפחות בסקרים, גם המענה האופוזיציוני צריך להתמקד בנשיא ארצות־הברית. לא באמצעות לחץ, נוסח השמועות על ניסיונות השפעה במסלול מרים אדלסון, אלא דרך תמונת המנדטים הגלויה שמקבל הנשיא האמריקאי.
טראמפ לא בקיא בנפתולי השיטה הפוליטית הישראלית, אבל הוא מבין גרפים פשוטים: חיבור פוליטי מהיר, כבר עכשיו, שאחריו הליכוד כבר לא תהיה המפלגה הגדולה בסקרים בישראל, עשוי אולי לצנן את מידת ההתערבות שלו בהליך הדמוקרטי כאן. הוא לא אוהב לוזרים ולא ירצה להמר על סוס שאולי יפסיד. לפי ההיגיון הזה, סקרים עם פער גדול בצמרת המפלגות חשובים פסיכולוגית יותר מתמונת גושים מפורטת, שבה ממילא אין הכרעה מובהקת.
מנגד, לאיזנקוט יש יועץ אמריקאי שחושב שדווקא לא צריך למהר: הוא משוכנע שאם איזנקוט ייכנס עכשיו לחיבור תחת בנט, תוך שבועות בודדים האפקט יישחק. גם כלפי חוץ ההתלהבות תרד ואיתה המנדטים, אבל גם ביחסי הכוחות בתוך המפלגה המאוחדת, כך שרגע לפני הבחירות, אם בנט יפנה לחיבור נוסף עם ליברמן, איזנקוט ואנשיו ידוללו שוב.
ועוד שיקול: לפני שאיזנקוט יתחבר לבנט או לפיד, סביר שהוא ילך על חיבור קטן שיחזיר אותו לעמדת מיקוח נוחה יותר. למשל: יונתן שמריז שמסומן למקום השני אצלו. אבל ייתכן שדווקא לא יקל על חיבור עתידי עם בנט. בכל מקרה, בהתאם לתפיסת איזנקוט שעדיף לחכות עם השקת החיבורים לרגע האחרון, גם זה בינתיים בהמתנה.
3. החנינה מתה, הסעיף צץ
החייאת הרעיון לבטל את עבירת המרמה והפרת האמונים משקפת הבנה בסביבת נתניהו: החנינה במבוי סתום. רשמית הנשיא הרצוג עדיין מחכה לחוות דעת שמבוששת להגיע ממחלקת החנינות שבמשרד המשפטים, אבל לא קשה להעריך מה ייכתב בה. לפי פרסום של ברוך קרא בחדשות 13, היועצת, כפרשנית של החוק, תקבע שהבקשה בניסוחה הנוכחי, שלא כולל הודאה, חרטה, או אפילו אחריות, לא יכולה להיענות בחיוב.
גם הראיון של מוטי סנדר ל"עובדה", אף שלא סיפק אקדח מעשן והשאיר כמה חורים לגבי מניעיו וביחס לטיב ה"דיל" כולו, בכל זאת מצמצם את מרחב התמרון של הרצוג, שמצד אחד לא מסתיר את עמדתו ביחס לצורך לסיים את המשפט, אבל במקביל נדרש להוכיח שלא היה שום סיכום מוקדם בנושא.
בעבר נתניהו התנגד למהלך של ביטול הסעיפים שבהם הוא מואשם. הוא גם התנגד לחנינה. היו ימים של "מה פתאום". הם חלפו. לפי כללי המשפט הפלילי, אם תימחק העבירה מספר החוקים, זה חל רטרואקטיבית, כך שאוטומטית ייעלמו כל האישומים נגד נתניהו בתיקי האלפים, למעט סעיף השוחד ב־4000. עליו כבר רמז בית המשפט את דעתו כשהמליץ לתביעה לשקול לחזור בה מהאישום.
הצעה כזו לא הייתה יוצאת לדרך בלי ברכת ראש הממשלה. ברגע האחרון הוא דחה אותה מסדר היום של ועדת השרים לחקיקה, אבל בקואליציה אומרים שזה לא סוף פסוק וכי מדובר רק בעיכוב טקטי.
ביטול העבירה של מרמה והפרת אמונים הוא נתיב פשוט לחיסול המשפט שמעורר את השאלה: למה רק עכשיו? הבושה אבדה, ולא יעזרו כל ההסברים (הראויים כשלעצמם) על המחלוקת ארוכת השנים ביחס לעבירת הסל הזו. המאמץ הגס גם מלמד שלמרות הקמפיין, נתניהו דווקא לא משוכנע שהתיקים קורסים.
אבל אולי גם הלו"ז דחק את נתניהו למהלך: ראש הממשלה מעיד כבר יותר משנה. מאז דצמבר 2024. ברקע – ביטולים, קיצורים, מחלות ומלחמות - כולם שיבשו את ימי העדות שתימשך עד לקיץ 2026. לפי הודעת הפרקליטות בשבוע שעבר, יידרשו עוד 28 ימי עדות מלאים כדי להשלים את החקירה הנגדית בתיק 4000, עוד שמונה ימים כדי להשלים את תיק 2000, ואחרי כל זה - גם חקירה משלימה של הסנגורים. כלומר, עוד כמעט 40 ימים שבהם נתניהו יידרש להתייצב בבית המשפט.
בפרקליטות הבטיחו לשופטים להדק ולכווץ את החקירה, וגם הזכירו שהימים שהם מבקשים הם פחות מהאומדן המקורי של ההגנה, שעמד על שלושה ימי חקירה נגדית על כל יום של חקירה ראשית. ובכל זאת, כשקצב העדות הוא יומיים בשבוע לכל היותר, המשמעות היא עוד כ־20 שבועות לפחות של דיונים. זה מביא אותנו עד למאי בהערכה שמרנית. נתניהו לא שולט במשך הדיונים עצמם, אלא בקצב שלהם. אם שם הוא גורר רגליים, בכנסת הוא יכול דווקא להאיץ את החקיקה כך שתסתיים עוד לפני העדות שלו.
4. אחוז תזזית
ביחס לשברירי האחוזים שחוזים לו הסקרים, הנוכחות הציבורית של בני גנץ לא פרופורציונלית. אחרי חודשים של שחיקה במדרון האחורי, יו"ר כחול לבן פרץ לחזית באופן כמעט נואש.
זה קמפיין ההזדמנות האחרונה של גנץ. הוא התחיל בסרטון שהופק במפלגה, שבו הכריז שוב על הסרת החרם על נתניהו - גנץ הרי הודיע כבר לפני ארבעה חודשים על נטישת גוש רל"ב לטובת רל"ק (רק לא קיצוניים). אבל הסיפור האמיתי היה עוצמת האמוציות שנחשפו כלפי מי שהיו חבריו לגוש.
גם הסגנון החדש של גנץ מסגיר את התסכול: הסרטונים הפרובוקטיביים שמזהירים משיבוש הקבינט בידי רע"מ ומהשר בן גביר הם לא בתדר הרגיל והנינוח של גנץ. אבל אין לו יותר מה להפסיד. השמדת ערך כזאת לא הייתה בפוליטיקה הישראלית. באותה קדנציה, אותו אדם גרף בסקרים נתון שאף פוליטיקאי אחר לא השיג כאן בשנים האחרונות, עם קידומת 4, ונסקר עכשיו ב־0.6 אחוז. הנתון הנמוך ביותר מכל מפלגות הכנסת.
התסכול של גנץ מתעצם מול העובדה שלסחורה שהוא מציע יש קונים. אבל לא ממנו. השבוע הוא אמר שהוא מייצג עמדה של 80 מנדטים. זו הפרזה, אבל סקרי עומק מראים שיש 8 עד 12 מנדטים של מצביעים שמחפשים בדיוק את התדר הזה – של שבירת החרם והגושים הישנים לטובת ממשלה ממורכזת. אבל הם לא רואים בגנץ כמי שיכול לשאת את הבשורה.
לתרחיש האחדות הזה דווקא יש סבירות גבוהה מאוד להתגשם: כבר זמן ארוך שהסקרים חוזים בעקשנות תיקו מעשי. תנודות מנדטים קלות מעניקות יתרון משתנה לצדדים, אבל לא משנות את התוצאה העקרונית שלאף אחד מהגושים - קואליציית הבסיס של נתניהו, או גוש השינוי ללא הערבים – אין 61, כך שממשלת האחדות כמעט תיכפה על המערכת הפוליטית. ובכל זאת האיש היחיד שמתמודד מראש עם התוצאה הצפויה רק ניזוק פוליטית. אז מי יכול להיות הפרזנטור? באזורי החיוג הללו משייטים לצד גנץ גם המילואימניקים של הנדל, הרבעון הרביעי, אולי גם איילת שקד. אף אחד מהם הוא לא מרכז כוח פוליטי משמעותי, ובסביבת גנץ מקווים שבסוף בכל זאת שוחרי הפשרה יתלכדו סביבו. הניים רקוגנישן שלו הוא הנכס האחרון שלו.
אבל יש עוד שם אחד שיכול להיות לא פחות אטרקטיבי: חילי טרופר. בחלון ההעברות שייפתח תכף במפלגות האופוזיציה, טרופר הוא שם חזק הרבה יותר מבני גנץ. כמעט שאין ראש מפלגה שלא גישש. כולם קיבלו עד כה את אותה תשובה. ובכל זאת, נאמן ככל שיהיה לבני גנץ, בטח גם הוא שומע שהם רואים בו סחורה אטרקטיבית בפני עצמה. גם גנץ עצמו שומע ויודע.
הפרסום של יובל קרני השבוע ב"ידיעות אחרונות" על אולטימטום לפרישה של טרופר (שאמנם הוכחש על ידי הצדדים) הכניס את המערכת לתזזית מחודשת. טרופר לא מאיים. זו לא השפה שלו. אבל כבר הצהיר שלא ייתן יד לריצה חסרת אחריות אל מתחת לאחוז החסימה. והוא האחרון שיש לו עוד מנוף כלשהו על גנץ.
מבחינת המנגנון של כחול לבן, גנץ דווקא ביטח את עצמו לאחרונה. בחודש ספטמבר התכנסה ועידת המפלגה, שהוגדלה מ־29 חברים לבערך 200. לכאורה, ירושה של תהליך ה"דמוקרטיזציה" שהחל מול איזנקוט. באותו אירוע בהוד־השרון הצביעו החברים על קדנציה נוספת למועמד היחיד שהתמודד על ראשות המפלגה. בבחירות שמשום מה לא דווחו לציבור מעולם, גנץ קיבל עוד ארבע שנים. כשנכנס לפוליטיקה זה היה לעשר שנים, חלפו שש. הזמן לא רץ, והוא ממש לא נהנה.
