1 כשהשורות האלה נכתבות, המשטר באיראן עוד לא נפל. אולי עד שתקראו אותן, הוא כבר ייפול. אנחנו עוקבים אחרי המחאה העממית נגד אחד השלטונות האכזריים בהיסטוריה ומתפללים שהוא ייעלם מן העולם.
נראה כאילו מישהו שם את המציאות על מהירות כפולה. לפני שבועיים נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו עוד הלך לישון בשקט במיטתו בקרקאס, קצת לפני שנחטף במבצע נועז. שנים של משטר שכולו אלימות, סמים וטרור קרסו ברגע, והופ, הנשיא לשעבר כבר מובל אזוק לבית משפט בארה"ב.
וסוריה? זה בלתי נתפס, וכנראה קצת עובר מתחת לרדאר של רוב הישראלים, אבל ישראל וסוריה מנהלות כעת מגעים ישירים לקראת הסכם ביניהן. בכירים אמריקאים מדברים על הסכם שלום של ממש בין ירושלים לדמשק. משטר אסד הרצחני היה שם נרדף לסוריה עשרות שנים. מי חשב שייעלם כך בדורנו, מי חשב שכל כך מהר. עוד שלטון של שנאת ישראל, שכרוכה תמיד גם בפשע וברשע ובדיכוי, קרס לתוך עצמו.
1 צפייה בגלריה
מדורו, אסד, סטאלין, המשפחות השכולות של בוגרי עלי, יציאת מצרים
(צילומים: AP/Jesus Vargas/ Eraldo Peres , יואל וקסברגר, “בני דוד“)
בימים אלה התחלנו את ספר שמות. בשבת בבוקר כבר נקרא את הפרשה השנייה בו, פרשת "וארא". ומה הסיפור? המעצמה החזקה ביותר, מצרים, קורסת בגלל עם קטן ונחוש של עבדים. אין לעם הזה כוח כמו לפרעה מלך מצרים, אבל יש לו צדק, אמונה ורוח. יש לו אלוקים, והוא מנצח.
זה לא סיפור עתיק, אלה הוראות הפעלה לאנושות: הסיפור שלנו, של עם ישראל, של יציאה מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, הסיפור של עשרת הדברות שנקבל בהמשך הדרך בהר סיני – הוא השראה לעולם כולו. לשם ההיסטוריה הולכת, כל הזמן.
במאבק השחורים בארה"ב למען שוויון, מרטין לותר קינג דיבר על יציאת מצרים כהשראה. גם התנועה לשחרור יהודי ברית-המועצות לשעבר, מאחורי מסך הברזל, אימצה את הסיסמה "שלח את עמי" כציטוט ישיר מהקריאה של אלוקים לפרעה ביציאת מצרים. פרעה נפל, ובסוף גם סטאלין.
לכן ספר שמות יכול לתת לנו את הפרשנות המדויקת ביותר לתקופה. פרשנינו מלמדים אותנו שגם ברמה האישית, גם ברמה הלאומית וגם ברמה העולמית, צריך כל הזמן לצאת ממצרים. להפיל שלטון רשע, להפיל שעבודים פנימיים שלנו. יש עליות וירידות, זה לוקח זמן, אבל בסוף הדיקטטורים מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה. לפעמים, לצערנו, הם פשוט מוחלפים בדיקטטור אחר. אין לנו מושג מי ישלוט בעתיד באיראן, בסוריה או בוונצואלה. אולי פרעה חדש. אבל היעד של יציאת מצרים צריך להיות הר סיני, קבלת עשרת הדיברות, הקוד המוסרי והאלוקי של האנושות.
בקמפוסים בארצות-הברית לא הפגינו נגד המשטרים המושחתים של איראן, ונצואלה וסוריה. שם החלו שעות אחדות אחרי טבח 7.10 בהפגנות צבועות נגד ישראל. אבל אנחנו יכולים להפגין ולהתייצב בצד הנכון של ההיסטוריה. זה יקרה בקריאת התורה בשבת בבוקר בכל בתי הכנסת ברחבי העולם היהודי.
2 באולם אחד במלון "וורט" בירושלים התכנסה בשבת לפני שבועיים חבורה יוצאת דופן עם מכנה משותף כואב: שבת חיזוק לכל המשפחות השכולות של בוגרי המכינה הקדם צבאית בעלי מאז ה-7.10. 30 משפחות. אלמנות, אחים, הורים, באו לשבת עם הרבנים שחינכו את ילדיהם. מה אומרים להם, חשבתי לעצמי בדרך להרצאה מולם, ועניתי: קודם כל מקשיבים. כדאי להקשיב.
ראשי המוסד ליוו את השבת בהרצאות ובשיעורים של חיזוק הרוח. הרב אלי סדן, הרב יגאל לוינשטיין, הרב אוהד תירוש, הרב אליעזר קשתיאל. בציבור הדתי-לאומי, המצולק כל כך מהמלחמה, נוצר כעת תדר מיוחד. כלים טיפוליים אישיים לעומק הנפש, לצד חיבור לנשמת האומה, לכלל, לרמה הלאומית. והקהל, כאילו חי את הדפים עמוסי הציטוטים שחולקו בהרצאות. שכול וצער לצד צמיחה ותקווה, מתוך הפסוקים והמקורות של עמנו, לאורך אלפי שנים. אנחנו נכנסים לשנת בחירות, אמרה לי שם אחת האמהות. אי-אפשר להזין את הנפש רק בחדשות. צריך גם את הישנות.
פגשתי את אחותו של יהודה כהן הי"ד עם שני התאומים הרכים שלה, ואת הלל, אשתו של זיו חן הי"ד, שעלתה לחדר להרדים את התינוק, שנולד אחרי נפילת אביו. המשכתי להקשיב. לציבור הזה יש המון מה לומר. פוליטית, מדינית, ביטחונית. אבל הם זוכים לציטוט תקשורתי נרחב ומפרגן כמעט רק במקרה אחד – כשהם תוקפים את חוק הגיוס הנוכחי. יש שם משפחות יקרות שזה בהחלט מעסיק אותן, אבל עלו שם עוד נושאים, שלדבריהם מושתקים: משפחת לישה, למשל, פונתה מביתה בהתנתקות. הבן דביר נפל ב-7.10, לדבריהם כתוצאה ישירה של "חטא ההתנתקות וחטא אוסלו". ועדת החקירה, לדבריהם, צריכה להתחיל שם. הם מבקשים לדבר נגד הסיוע ההומניטרי לחמאס גם ברגעים אלה, גם על התיישבות מחדש בגוש קטיף, וגם על משילות וריבונות, מערכת המשפט, תרבות ותקשורת, תפיסת הביטחון של צה"ל. חיה מאיר, תושבת כוכב השחר, אמא של דוד שנפל בשמחת תורה, אמרה לנשיא הרצוג שבא לפגוש אותם שצריך להתעורר מהקונספציה גם ביהודה ושומרון. צה"ל לא צריך רק כוח אדם, אמר לי אחד האבות, הוא צריך מוח אדם.
בשיחה שלי עם המשפחות, לתוך הלילה, שמתי לב שנקודה אחת תפסה אותם במיוחד: אין מצווה להקים הדסטארט, אמרתי. אין גזירת גורל שלפיה משפחה שכולה צריכה להתחיל גיוס המונים לבית כנסת, לספר תורה, למצפה בטבע, לחדר מוזיקה. לא לכולם זה מתאים. היו אמהות שאמרו לי אחר כך שהן ממש חשו הקלה. נוסף על האבל, הן מרגישות לחץ "לעשות משהו". אחת מהן כתבה לי אחרי אותו מפגש שהיא לא יודעת איך להקים עמותה וזה העיק עליה. עכשיו היא החליטה להרפות.
אחרי השבת נזכרתי שעד המלחמה התנהל קמפיין לסגירת המכינה בעלי, עם שברי ציטוטים משיעורים של רבני המקום, וקריאות להפסיק לתקצב את המקום ה"מסוכן". כמה מרבני המכינה פגועים עד היום, זוכרים כתבות והתבטאויות נגדם. חשבתי שאולי עכשיו צריך תנועה הפוכה: לא לסגור, אלא לפתוח יותר. להדהד. כל כך הרבה אנשים זקוקים לשבת מנחמת כזו. שרה, אלמנתו של בוגר המכינה רועי קליין שנפל במלחמת לבנון השנייה, דיברה עם האלמנות הצעירות מתוך ניסיונה, באופן מעורר השראה, באותו תדר של צמיחה מתוך משבר. זו הייתה שיחה בחדר קטן, צדדי, אבל מיליוני ישראלים יכולים להתחזק מדיבורים כאלה.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקַי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם. חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה... יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה וְנֹאמַר אמֵן" (מתוך הברכה שאומרים בשבת לקראת חודש שבט)
