ההודעה הראשונה היבהבה לפני קצת יותר משבוע. "אני צריך להיות ברחוב, אבל עבורך אני כאן". הצעיר האיראני כתב לי בדיוק את שם המקום שבו התכוון להפגין, בעיר שיראז. "האם תרצה לראות מה קורה ברחוב הזה?" הוא שאל.
כן, השבתי.
"אין הרבה אינטרנט, במיוחד דרך VPN", הוא כתב בחזרה, "אבל אנסה לצלם ולשלוח לך בחזרה". זה היה לפני שהמשטר האיראני חסם את האינטרנט ושיחות בינלאומיות. ביקשתי שלא יעשה דבר שיכול לסכן את ביטחונו. "אל תדאג, אני שומר על עצמי", הוא ענה. ואז התחיל לדבר. שוחחנו לפני הירי הנרחב ברחובות, הרצח ההמוני ושקי הגופות.
"נעצרתי לפני כמה לילות. שמונה שעות לאחר מכן שיחררו אותי, כי לא היה לי טלפון נייד, שום מסמכים, והדבר היחיד שהיה עליי היה איירפוד אחד באוזן. בדרך כלל, כשאנחנו מגיעים לשם, מכיוון שניתן לעקוב אחרי טלפונים, אנחנו מקפידים לא לשאת איתנו שום דבר, אחרת באים בבוקר לעצור אותך. בגלל האיירפוד הם החזיקו אותי שמונה שעות, ושאלו עם מי הייתי בקשר, איפה הטלפון הנייד שלי. ואז, פתאומית, הגיע שופט ושיחרר הרבה אנשים. הם עצרו שניים-שלושה אנשים כל שעה מההפגנה, כולם בני פחות מ-20. אולי אצליח להעביר לך את הצילומים".
היה ברור שהוא כותב בפרסית וכנראה מתרגם באמצעות בינה מלאכותית, ואז עושה העתק-הדבק. הוא סיפר שהוא בכלל מאיספהאן, אבל נולד בשיראז. אמא שלו שלחה אותו בחזרה לבית סבו וסבתו בעת המלחמה עם ישראל בחודש יוני, היא חששה שטהרן תופצץ; ומאז הוא שם. "הדיכוי פה בשיראז קשה במיוחד", הוא כתב, "הם שמים לב במיוחד לאנשים שמצלמים. וצעירים מצלמים כל הזמן. זה הקטע פה. בדיוק עכשיו ראיתי חוליות של בסיג' ברחובות. הם מבועתים מזה שכל כך הרבה מאיתנו ברחובות. אתה רואה בעיניים של הבסיג' את הפחד".
3 צפייה בגלריה
מפגינה איראנית. "העוני והשחיתות כל כך מהממים, עד שכמעט בלתי אפשרי להבין זאת", כתב אראש | צילום: REUTERS/Francesco Fotia
(FRANCESCO FOTIA, REUTERS)
"תזכור שאין פה שום דבר דמוקרטי", הוא כתב, "כשעוצרים אותך, החוקר משתמש באלימות פיזית או באיומים, ואתה חייב לכתוב כל מה שהם רוצים; אחרת, העינויים נמשכים במעצר ובבידוד, עד שאתה אומר בדיוק את מה שהם דורשים. וגם אז, כשסוף-סוף אתה פוגש עורך דין, גם הוא מפחד, כי הוא עלול להיכלא אם יגן עליך כראוי. לאחרונה אפילו עורכי דין נרצחו. תבדוק על מי אני מדבר". לא ידעתי בדיוק, אז עשיתי בדיקה קצרה: קוסרו אליקורדי, עורך דין ידוע לזכויות אדם, נרצח; המוות תואר כ"כהתקף לב". זה קרה לפני חודש.
הצעיר שהתכתב איתי רצה לפרסם מידע רגיש ברשת, על הדיכוי של המשטר. "אין לי אומץ כי ה-VPN לא עובד. להעביר את הפוסט זו סכנה עצומה. אני מותש. אנשים לא באמת מבינים מהי חירות, משום שהעוני והשחיתות כל כך מהממים, עד שכמעט בלתי אפשרי להבין זאת. במיוחד מי שחיים מחוץ לאיראן. יש בינינו אוקיינוסים. הכתיבה, במקומות מסוימים, נשענת על קרקע יציבה – חופש ביטוי, הסכמות. במקומות אחרים היא מתרחשת כמעט בניגוד לחוקי הטבע: נובטת מתוך פחד, חומקת בין איסורים, מתקיימת תחת דיקטטורה של פנאטיות. בביצה רעילה של שקר וציניות".
"להתראות חברי החדש", הוא כתב, "קוראים לי אראש". זו הייתה הודעתו האחרונה.
יום אחרי שדיברנו, המשטר החל לירות בהמונים ברחובות, לרדוף אותם למותם. שלחתי לו כמה הודעות. החלו מתפרסמים הסרטונים ממרכזי ריכוז הגופות, עם מאות המשפחות שמחפשות את יקיריהן הירויים. אראש כבר לא ענה. קיוויתי ואני מקווה שלא נעצר, ולא נפגע, ועוד נצליח לשוחח. ראוי לכתוב את המובן מאליו: אין אומץ גדול יותר ממי שיצאו לרחובות תוך ידיעה שהם בסכנת מוות גמורה, בלתי חמושים, למען חירותם שלהם (הפרטים פה שונו כדי לא להעמידו בסכנה).
מתקפה, ואז מה? / ראוי גם לתאר את המצב הנוכחי לאשורו: בניגוד לתקוות הגדולות, ועד כה, אין כל סימן שהמשטר האיראני סובל מחוסר ציות בקרב כוחותיו שלו. השוחטים ממשיכים לשחוט. אין סירובי פקודה המוניים, ואין עריקות. המדינה בסוג של עוצר, ולכן גם ההפגנות פחתו מאוד בשבוע האחרון. כדי שמהפכה תתרחש, המסד המדינתי חייב להישבר מבפנים. לאבד שליטה במונופול על הפעלת אלימות. במהפכה, ההמונים מגיעים למסה קריטית, ויחד עם גרעין מהפכני נחוש - ובדרך כלל אכזרי וחמוש - מתרחש השינוי. כרגע – בדגש על כרגע – זה לא מתרחש באיראן. הדיווחים על ירי ופגיעה בכוחות הביטחון האיראניים, ולא רק במפגינים, יכולים להעיד על תהליכי התפוררות (בפרט באזורי ספר, של מיעוטים, היכן שיש יותר נשק בלתי חוקי - ואולי חתרנות סדורה). הקריאות של הנסיך רזא פהלווי למפגינים "להשתלט על מוסדות" נראות מנותקות מהמציאות היומיומית. אלא אם יש איזו הפתעה, ותכף אפרט.
כאשר השורות הללו נכתבות, טרם אירעה תקיפה אמריקאית באיראן. ההערכה הגורפת במזרח התיכון היא שתקיפה כזו היא כבר בלתי נמנעת, אבל הרשו לי הערה: הנשיא טראמפ מקבל את ההחלטות. הוא באמת הפוסק האחרון. לאחרונה, אחד האנשים הקרובים לו ביותר הסביר טעות מקובלת: "אנשים שואלים אותי לדעתי, ומניחים שזו עמדת הנשיא. הם לא מבינים עד כמה הנשיא עצמאי לגמרי". שוחחתי השבוע עם איל הון שבילה זמן רב עם טראמפ בשנה האחרונה. "אתה יודע, יש לו תדמית כזו, כאילו הוא יורה מהמותן. הוא אכן יורה מהמותן - בתקשורת. זו שיטה שעובדת לו מאוד יפה, כדימוי כזה. אבל כשאתה יושב איתו על החלטה חשובה, זה דיון ארוך. מאוד מחושב. הוא שואל הרבה שאלות, ולא ממש מאלתר. הוא בקיא".
טראמפ אוהב מבצעים נקיים, ממוקדים והרסניים שמשיגים את כל המטרה, לא מלחמות גדולות: חיסול קאסם סולימאני; חטיפת ניקולס מדורו; הריסת מתקני הגרעין באיראן. הוא לא נשיא של מלחמת וייטנאם, אלא של סיירת מטכ"ל. הסיסמוגרף הכי רגיש שלו הוא למצביעיו; הם לא רוצים "מלחמות זרות" ובטח שלא במזרח התיכון.
מכאן הבעיה. ארה"ב יודעת לבצע תקיפה הרסנית וסמלית שממחישה למשטר שהוא ישלם מחיר על רצח מפגינים. זה היה הקו האדום של הנשיא. אם טראמפ יעשה זאת, זה כבר הרבה יותר מחוסר המעשה של ברק אובמה ב-2009. ארה"ב יודעת גם לחולל תקיפה מסיבית, ענקית, שפוגעת עמוקות במשמרות המהפכה – באופן מתמשך, וכמה ימים. מעצמת-העל יכולה לתקוף בצורה לא קטלנית, נניח בפעולת שיבוש טכנולוגי, סייבר וחשמל יוצאת דופן.
"ואז מה," שואלים בוושינגטון, And then what.
וזה האתגר. ארה"ב לא תיכנס למלחמה ארוכה. ועד כמה שידוע לי, אין אף גורם מודיעיני במערב שסבור שהתקיפות הללו, גם אם יהיו הרסניות בצורה משמעותית – יובילו כשלעצמן לנפילת המשטר. יש מי שסבורים שייתכן שהשמדת הסמכות המשטרית תוביל לתוהו ובוהו, לפחד בתוככי המשטר, ואו אז ייצאו המונים רבים יותר לרחובות.
ושוב חוזרת השאלה: ואז מה.
ובעצם, יש פה שאלה אחרת. האם יש גרעין מהפכני, או כזה של פוטש, שנמצא בקשר עם המערב. ברגעים האלה ממש. האם יש תוכנית סודית שהיא מעבר לתמיכה ציבורית (ואולי מאחורי הקלעים) במחאה באיראן. לדוגמה: גנרלים איראנים שמדברים עם מפעילים במערב, ויכולים ורוצים לפקד על פוטש צבאי; חבורת קושרים שיודעת איך להשתלט על השלטון, ללכוד או להרוג את חמינאי. בקיצור, האם יש ניסיון מאורגן וסדור מספיק בתוככי איראן – שאולי רוצה לקבל סיוע מבחוץ – לתפוס את השלטון.
גם מהפכת אוקטובר ב-1917 לא הייתה מתרחשת אלמלא הגרמנים היו מעבירים בשטחם, ברכבת אטומה ונעולה, את ולדימיר איליץ' לנין במסעו בחזרה לרוסיה – האויבת המרה שלהם במלחמת העולם. לנין הוחזר לרוסיה, כתב ווינסטון צ'רצ'יל, כמו קפסולה עם חיידק - כדי להשמיד את רצונה במלחמה. הבולשביקים תפסו את השליטה למרות שלא היו הרוב בשום אופן; הם פשוט היו המאורגנים, האכזריים והנחושים ביותר. אם מחפשים גוף כזה באופוזיציה האיראנית, מגיעים לאין מוצא; הכי קרוב הוא המוג'אהדין ח'לק, ה-MEK, שנחשב בידי רבות ממדינות המערב לארגון טרור של ממש.
השאלה שהוצגה פה היא ה-שאלה. האם יש מתווה לשינוי שלטוני מסיבי – מעבר להפגנות, קריאות ואולי הפצצות. האפשרות השנייה, והסבירה יותר לפי שעה, היא שינוי פנימי בתוככי המסגרת של הרפובליקה האיסלאמית: לדוגמה, שהדיקטטורה הדתית תהפוך לדיקטטורה יותר צבאית, המנהיג חמינאי יידחק לעמדה סמלית וחסרת השפעה, וההחלטות יעברו למשמרות המהפכה. אולי זה יאפשר יותר פרגמטיות ביחסים עם המערב; עבור ישראל, זו תהיה בשורה קטנה למדי.
גנץ ותסביך שטוקהולם / בני גנץ לא אוהב את הכינוי "בניחותא" שהוצמד לתקופת הרמטכ"לות שלו בצה"ל. אחרי השבוע, הכינוי כבר לא מתיישב עליו, וזו אינה מחמאה. הוא הסתער עם סכין בין השיניים – רק שזה היה על המחנה שלו. על נאמניו האחרונים וההמומים. הראיון שהעניק השבוע לעמית סגל ובן כספית ובעיקר התשדירים ההזויים שהוציאה מפלגתו, היו המחשה לסחרור סופי. לא רק פוליטי, אלא ערכי.
על חטאיי אני מתוודה: האמנתי שגנץ לא יעשה דבר שיסכן את חילופי השלטון, לא יבגוד בבוחריו או במחנה שלו – וינהג באחריות, גם אם זה אומר שהקריירה שלו הסתיימה. כתבתי את המילים הללו באוגוסט האחרון. מקורביו של גנץ עודם מאמינים כי אם לא יעבור את אחוז החסימה הוא יפרוש, ולא יבזבז קולות (בניגוד למה שאמר השבוע בראיון לחדשות 12). ובמילותיהם: "בני גנץ לא יהיה מרב מיכאלי של בחירות 2026".
אין לי מושג אם זה נכון. לפי שעה עושה רושם שגנץ הוא קומפרסור שימושי של ביבי. נתניהו היה מאושר ממהלכיו. ומדוע לא? כל פיצול באופוזיציה הוא לטובה. מדחס האוויר של כחול לבן פימפם את כל מסריו.
דוגמה. לנתניהו יש נרטיב שהמחנה הממלכתי עזב את הממשלה, ככה סתם, בעת מלחמה. שוחחתי עם שרי המפלגה הזו לאורך המלחמה, כולל גנץ; האמת היא שנתניהו החליט למדר, להשפיל ולהעיף את איזנקוט וגנץ מקבלת ההחלטות. הקבינט הביטחוני המצומצם כבר לא התקיים. נתניהו גם לא רצה לתת לשרי המפלגה תיקים, ובוודאי שלא הסכים להגביל את בן גביר וסמוטריץ'.
גנץ יודע את זה. הייתה לו ולאיזנקוט תקופה של השפעה, והיא נגמרה זמן רב לפני שפרשו פורמלית. שמעתי את הדברים האלה, איך נאמר את זה בעדינות, מפי הסוסים עצמם. אבל אם אפשר להדהד את טענות נתניהו (נגד גנץ עצמו!) – מדוע לא.
זה הרבה יותר גרוע. "אני חושב שאילו היינו נכנסים אחרי הבחירות האחרונות לממשלה אולי 7 באוקטובר לא היה קורה", אמר גנץ וכתב במו פיו שורת תעמולה מובילה ומרשיעה לנתניהו והליכוד. לקח על עצמו אחריות מלאה: "אילו היינו נכנסים".
חייזר היה מאמין מיד שנתניהו עמד שם, אביר של אחדות והיגיון בריא, ידיו מושטות לרווחה לחיבוק – והם אמרו לא. הנה האמת: גנץ יודע היטב שנתניהו תיעדף את בן גביר, סמוטריץ' והחרדים. היו לביבי למעלה מ-61 הומוגניים מהגוש שלו, ולא הייתה לו שום כוונה לוותר על אף מפלגה, ותהיה קיצונית ככל שתהיה, עבור גנץ, סער או איזנקוט. הרי אלה אנשים שיכולים להפיל אותו בכל רגע נתון, שחלקם הובילו את ממשלת השינוי - זו שכמעט חיסלה את נתניהו.
אגדת ה"חרם" על נתניהו היא שקר: גנץ הצטרף לנתניהו בתקופת הקורונה בממשלת אחדות שהסתיימה כי נתניהו הפר את הרוטציה. לאחר מכן, המחנה הממלכתי הייתה בממשלה הרבה לתוך 2024 (וזכתה לפופולריות נרחבת במרכז-שמאל, 40 מנדטים בסקרים, וזה במחנה שלכאורה "מחרים" את נתניהו).
האמת היא שנתניהו לעולם לא "יפקיר" את גורלו בידי אנשים הגונים. אין לו עניין ב"אחדות" או רוטציה. כל מי שמנהל איתו מו"מ או מצטרף אליו עובר ריסוק, השפלה והתססה. זה גורם לרתיעה מובנת בקרב שותפים פוטנציאליים. גנץ הוא המחוסל האחרון. תגובתו: המחשת תסביך שטוקהולם.
כקומפרסור של נתניהו, גנץ הוציא השבוע את הסרטון עם המשפחה בממ"ד שמציג תרחיש ש"הקבינט הביטחוני מבוטל" בגלל ממשלה עם רע"מ. וכל זה בעת שנשמעות אזעקות עולות ויורדות (אגב, פרקטיקה דוחה במדינה שסובלת מפוסט-טראומה).
שוב, גנץ אימץ והפיץ אחד לאחד את הטיעון של נתניהו נגד הממשלה שבה גנץ עצמו היה שר הביטחון (!). תזכורת: 7 באוקטובר קרה בממשלה בלי רע"מ, אלא בממשלת הימין הקיצוני הטהורה ביותר בתולדות ישראל.
לגנץ הזכות לרוץ לבחירות עם המסר (הלא-מקורי) שאם אין 61 לגוש השינוי, צריך לשבת עם נתניהו. אפשר להעריך שגם נפתלי בנט ישקול זאת אם נתניהו ינצח. אך גנץ עושה דבר אחר: הוא מפיץ מסרים שנשמעים כאילו עוצבו בידי החשוד יונתן אוריך והעבריין הנמלט שרוליק איינהורן. גנץ אמר בימים האחרונים שהוא יעשה "הכל" כדי שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה. הנה משהו שהוא יכול לעשות, כבר כעת: להפסיק לשרת אותו.
