שלשום, זמן קצר לפני שסטיב וויטקוף, שליח טראמפ לכל המלחמות, הכריז בוושינגטון על פתיחת שלב ב' בתוכנית לשיקום עזה, ביקרתי בבסיס האמריקאי-ישראלי בקריית-גת. דגלים לא הועלו לראש התורן, תזמורת צה"ל לא צעדה בסך, אבל למדתי כמה דברים שאני יכול לחלוק אותם עם הקוראים.
שלושה חודשים וחצי עברו מאז שטראמפ החתים את נתניהו על תוכנית 20 הנקודות שלו; שלושה חודשים עברו מאז שהאמריקאים – וקצינים מ-25 מדינות נוספות – התנחלו באזור התעשייה בקריית-גת. הרבה עבודה נעשתה. אף על פי כן, עדיין מוקדם לקבוע אם מדובר במהלך היסטורי או בעבודה בעיניים, אם מדובר בניסיון המרשים ביותר מאז אוסלו לפתרון הסכסוך או במכונית שדוהרת בפול גז בניוטרל.
כך או כך, המפגש המשולש מרתק: אמריקה מצד אחד, צה"ל מצד שני, ובאמצע שני מיליון עזתים. היו בתולדותינו מפגשים גדולים מאלה, אבל לא היה מפגש כזה. על כל שולחן ברחבת הקפה בקומה המשותפת מודבק בסלוטייפ דף גדול עם טקסט באנגלית ובעברית, מנוסח בערך כך: "נא לא לקיים כאן פגישות; את השולחן יש לפנות בתוך 15 דקות". במילים אחרות: לשתות מותר, לדבר אסור. שמרו מרחק.
הבסיס התמקם בתוך מרלו"ג – מחסן לוגיסטי ענק, שלוש קומות של חללים עצומים, לרוחב ולגובה, מוקפים בבטון חשוף, לא בדיוק מה שמבקר מצפה לראות במפקדה צבאית. על רצפת הקומה המעורבת פרסו דשא סינתטי: שטח הרצפה כל כך גדול, שאפשר לקיים עליו משחק כדורגל, צה"ל נגד העולם. הקומה הראשונה צה"לית, כולל הלשכות הצנועות של אלוף יקי דולף וקצין האג"ם שלו, אל"ם א'. הקומה השלישית אמריקאית, כולל הלשכה של גנרל (שלושה כוכבים) פטריק פרנק, מפקד מרכז התיאום. קומת הביניים מעורבת: נציגי 26 מדינות נוכחים בה, מנורווגיה עד מצרים, כל קצין במדיו, ולידם נציגים של ארגוני סיוע בינלאומיים.
נכון לשלשום, גם להיום, לא היה שם פלסטיני אחד, לא מעזה, לא מהגדה. זה התנאי שהציב נתניהו כשטראמפ כפה עליו לחתום על ההסכם. מלכתחילה היה ברור שהתנאי הוא פייק, תרופה זמנית להרגעת הריטונים של סמוטריץ' ובן גביר ודומיהם. בעזה יכולות למשול רק שתי ישויות – ישראלית ופלסטינית. רק הן תהיינה מוכנות להקריב חיים למען המשימה. מכיוון ששותפיו המוסלמים של טראמפ, מקטאר וסעודיה עד טורקיה, פוסלים את ישראל, נותרה רק הרשות.
שלשום, כשוויטקוף הודיע על הקמת ממשל בעזה בראשות עלי שעת', סגן שר לשעבר בממשלה ברמאללה, הווטו של נתניהו נעלם ואיננו: אבו-מאזן ואנשיו חוזרים לעזה, והסמוטריצ'ים סופגים בשקט את הבשורה המרה. כל העיניים נשואות עכשיו לטראמפ, לתקיפה שתהיה או לא תהיה באיראן: טראמפ הוא המלך; המשיח; המושיע. זה לא הזמן לחולל מהומות.
ישראל לא משלמת
על הבסיס בקריית-גת מוטלות שתי משימות: האחת נטועה בהווה – לספק לשני מיליון העקורים ברצועה מזון, תרופות וציוד בסיסי; השנייה נטועה בעתיד – לתכנן ולבנות את עזה החדשה.
ישראל התחייבה בהסכם להכניס לעזה 4,200 משאיות ליום. בעשרת השבועות האחרונים היא עומדת במכסה. המשאיות מגיעות מירדן (דרך מעבר אלנבי), ממצרים (דרך ניצנה), ממדינות במערב (דרך נמל אשדוד) ומישראל. המזמינים הם סוחרים עזתים, ארגוני סעד בינלאומיים והאו"ם. מכוניות ממוגנות של האו"ם מלוות את המשאיות בתוך עזה. חמאס הפסיק לשדוד את התכולה. במקום זה הוא גובה מס נכבד על כל משאית. המימון מגיע ממקורות זרים: ישראל לא משלמת כרגע שקל אחד.
האמריקאים מנהלים את האופרציה מקריית-גת. הם מחליטים מה ייכנס, כמה ייכנס, איפה יחולק. הם לא נוכחים בשטח, לא בצד המזרחי שנשלט בידי ישראל ולא בצד המערבי שנשלט בידי חמאס. כל בוקר בתשע מקיים גנרל פרנק תדריך בקומה המעורבת. נציגי ארגוני הסיוע נוכחים. עזה משופעת בארגונים: אף ארגון לא נעלם, גם לא אונר"א.
כל הזמנה עוברת בדיקה בצה"ל ובשב"כ: מוצרים דו-שימושיים (דו"ש) לא אמורים להיכנס. אם קבלן עזתי מבקש לקנות מלט או ברזל כדי לבנות בית שנהרס, בקשתו נדחית. בתים לא; אוהלים כן. ערב הסופה השבוע איפשר צה"ל להכניס לרצועה כמות גדולה של אוהלים. התמונות של האוהלים הקורסים ברוח ובגשם, עם הילדים, עם מעט הרכוש, הזכירו לי את המעברות בישראל בחורפים של שנות ה-50. תמונות קשות.
צבא היבשה האמריקאי מאייש את הבסיס: הקצינים לבושים בבגדי ההסוואה הצבעוניים שלהם, הכנה טובה למלחמה בג'ונגל. שכרו להם אכסניה משלהם מערבה משם. הקצינים הישראלים מדווחים על יחסים טובים מאוד, מקצועיים, אינטימיים, מבוססי אמון, ועל שיתוף מוצלח גם בתחום המודיעין. צה"ל מדווח לאמריקאים על הפעולות המבצעיות שלו בעזה בזמן אמת. הוא לא מבקש אישור. זאת נקודה מרכזית במערכת היחסים: דיווח כן; אישור לא. אני משער שלא קל לאמריקאים לקבל את זה: הם רגילים לתת את הפקודות.
יש גם הבדלי מנטליות: האמריקאים מבקשים נתונים, מספרים, גרפים. הם מסתכלים על עזה דרך טבלאות אקסל. הישראלים מסתכלים על עזה דרך השטח, ההתנסות האישית שלהם ושל החברים שלהם. בינתיים הסידור עובד.
הירוק מחר ירוק מאוד
הסיפור הרבה יותר מורכב כשדנים בעתידה של עזה, מה שמכונה בצניעות שלב ב'. אל תתבלבל, אמר לי אחד הישראלים. וויטקוף מודיע מה שהוא מודיע בוושינגטון, אבל מחר בבוקר, כאן, בקריית-גת, הכל יימשך כרגיל. הכניסה לשלב ב' תדרוש שבועות, חודשים, אולי שנים. קודם כל, החלל החטוף האחרון עדיין לא נמסר לנו; שנית, חמאס עוד לא פורק מנשקו; שלישית, עזה עוד לא פורזה: יש עוד גורמים חמושים בעזה – ג'יהאד איסלאמי, ארגונים סוררים, חמולות.
מה ששמעתי שם תואם את עמדת נתניהו וממשלתו: עזה יכולה לחכות. מה שחשוב באמת הוא שהאמריקאים יהיו מרוצים. כל קצין אמריקאי נושא בתרמילו את התפרצויות הזעם של דונלד טראמפ. בממשלה מאוד לא מרוצים מהרעיון שממשלת טכנוקרטים פלסטינית תנהל את עזה. כניסת הרשות לעזה היא בעיה אחת; החיכוך היומיומי בין הממשלה לצבא הוא בעיה שנייה. אף צד לא יהיה מרוצה.
צוותי עבודה שבהם משתתפים אמריקאים, ישראלים ונציגי המדינות האחרות מתכננים ביחד את עזה החדשה. הרעיון הוא לבנות את הכל מאפס: ערים חדשות, מערכות חינוך ובריאות חדשות, כלכלה, מסים, תחבורה, תשתיות. ממה תתפרנס עזה החדשה, מאיפה תקבל מים, האם החשמל יגיע מאל-עריש, מאשקלון, משדות סולריים או מתחנת כוח חדשה בתוך עזה? אין החלטות בצוותי העבודה: יש המלצות.
עזה החדשה תיבנה בשטח המכונה "ירוק", בשליטת צה"ל: ההנחה היא שכאשר יראה תושב השטח שמכונה "אדום", בשליטת חמאס, את הערים היפות שייבנו בשטח ה"ירוק" – את מקומות העבודה, הרווחה, החוק והסדר – הוא ירצה לעבור לשם. השטח ה"ירוק" יגדל בהדרגה מערבה, עד שיכלול את הרצועה כולה. צה"ל ייסוג מזרחה, אל הפרימטר לאורך הגבול. עזה תהיה סיפור הצלחה עולמי.
על כל עמוד בקומה המעורבת נשענים שני לוחות גדולים, שעליהם כתובות 20 הנקודות של טראמפ. לוחות הברית, אם אתם מאוד אופטימיים. קצין מלווה אותי לשולחנות העבודה. פגשתי אותו במשאים ומתנים קודמים, בממשלות ימין ובממשלות שמאל, עם חבילת מסמכים ומפות מתחת לבית השחי. הוא במילואים מאז 7 באוקטובר 2023 – 831 יום. בן 67, ועדיין משרת. לצערי, אני מנוע מלזהות אותו בשמו.
מה מצב האוכלוסייה בעזה היום, שאלתי.
"עזה באסון", השיב, "אבל בתוך האסון יש מסעדות שנפתחות ומערכת חינוך שפועלת, בחלקה בבתי ספר, בחלקה אונליין. יש כפרי ילדים ליתומים מהמלחמה. העיריות מצליחות לספק חלק מהשירותים. חלק מעובדי הציבור עובדים. אל תאמין לדוחות של משרד הבריאות של חמאס.
"אנשים חוזרים לבית שלהם גם כשאין בית. הם איבדו קרובי משפחה, איבדו רכוש, איבדו עבודה. כל מה שנשאר להם הוא המגרש שעליו היה הבית. חוץ מזה, אנשים צריכים לשלם לחמאס 2,000 שקל לחודש על אוהל במוואסי. חמאס טוען שהמוואסי – מה שהיה גוש קטיף – הוא שטח שלהם.
"אם נהיה מספיק חכמים ונדאג להביא להם תקווה, יכול להיות שנחזיר אותם לחיים נורמליים. להשאיר אותם במצב הנוכחי לא ייתן לנו ביטחון".
הוא חבר בקבוצות העבודה לכינון ממשל אזרחי בעזה. "זה מדהים", אמר. "אנשים באים מ-26 מדינות במטרה אחת – למצוא את האיזון הנכון בין הביטחון של ישראל לטובתם של התושבים. ארגונים שהיו לעומתיים לישראל באים לכאן ומשתפים פעולה, בלי פוליטיקה".
בבסיס הוקמו שש קבוצות עבודה: ביטחון, מודיעין, סיוע הומניטרי, כוח הייצוב הבינלאומי, הנדסה ותשתיות וממשל אזרחי. ההכנות להקמת הכוח הבינלאומי, למשל, נסתיימו בהמלצות מפורטות. התייחסו אפילו לעיצוב המדים. רק דבר אחד חסר - מדינות שמתחייבות לשלוח חיילים.
הצוות שמכין את הממשל האזרחי מונה 50 איש. נתניהו, שביקר שם, הבטיח שישלח אזרח לצוות הזה. הוא לא שלח.
"בנינו קבוצות עבודה", אמר. "כל יום בשבוע מוקדש לנושא. ביום שני אנחנו דנים בניהול היישובים העירוניים: מי ינהל את העיר ואיך. יום שלישי מוקדש לכלכלה: איזה מטבע יעבוד בעזה, אילו בנקים ייפתחו בה. אנחנו רוצים ליצור משק שיהיה בנוי על השקעות ולא על תרומות. הנורווגים, למשל. הם תורמים המון. האיש שלהם חבר בקבוצה. אנחנו אומרים לו, תפסיקו את התרומות. תשקיעו את הכסף במה שמביא רווח. הבנק העולמי איתנו.
"אתה יודע שיש בעזה מיליון נפש עם ארנק אלקטרוני? הם מקבלים ומשלמים כסף דרך שתי אפליקציות. הכלכלה שקופה. חמאס לא יכול להשתלט על הכסף שלהם.
"יום רביעי מוקדש לחינוך ולבריאות. קודם כל חינוך: אסור לנו לגעת בהסתה בתוכניות החינוך כי נציגי מדינות אחרות טוענים שגם בישראל יש הסתה. אנחנו מתכננים איך להחזיר למסגרות ילדים תחת טראומה, ילדים שלא למדו ארבע שנים. אנחנו יכולים להציע תוכניות למלחמה באלימות ולמה שנקרא תרבות של שלום.
"ב-7 באוקטובר היו 36 בתי חולים בעזה. לא צריך כל כך הרבה. אבל חסרים מרפאות ושירותים אחרים. אנחנו מתכננים את מערכת הבריאות בעצה אחת עם ארגון הבריאות הבינלאומי.
"יום חמישי מוקדש לתשתיות, חשמל, מים, תחבורה. המגמה היא לצמצם את התלות בישראל. יום שישי מוקדש למערכת המשפט: מי יהיה השוטר, השופט, התובע, הסנגור? מי ימנה אותם? על פי אילו חוקים יפעלו?"
נדמה לי שבעלות הברית התמודדו עם השאלות האלה בתום מלחמת העולם השנייה, במדינות כמו גרמניה ויפן, אמרתי. "יושב בוועדה קצין מצבא גרמניה", אמר. "הוא תרם לדיון".
לאחר שני חודשי עבודה ההמלצות הוצגו בכמה פורומים. הן לא פורסמו. "לציבור הישראלי אין מושג איזו עבודה מופלאה נעשתה כאן", אמר לי.
חשבתי על יריב לוין, שעדיין מבטיח להתנחל בעזה; חשבתי על סון הר-מלך, שחותרת לנתק את קשרי ישראל עם ארגון הבריאות העולמי; על סמוטריץ' שמתכנן טרנספר; על בן גביר שרוצה מלחמה; על חמאס שזומם טרור. זה לא יקרה, אמרתי לו. לא בעזה.
"גם אם לא", אמר, "האינטראקציה יוצרת רצון טוב. מה שקורה כאן מגיע לממשלות, לארגונים, בכל העולם".
העזרה לא בדרך
ארפאן סולטני, 26, פעיל בתנועת המחאה באיראן, שמח אתמול שמחה גדולה. משטר האייתוללות סימן אותו כמועמד להוצאה מיידית להורג. האיומים של הנשיא טראמפ הצילו את חייו, זמנית לפחות. גם טראמפ מאושר: העולם כולו ראה איך איראן, מדינה רצינית, רועדת מפחד לשמע דברים שהוא ממלמל במטוס, בין חדרי השירותים לתאי העיתונאים. מלמול אחד שלו – וההרג נפסק. השקעה מזערית באנרגיה; תוצאה מרבית בשטח. שופוני.
הוגי דעות בעולם כולו מנסים להכניס את טראמפ לתוך קטגוריה מוכרת. יש אומרים, הוא אימפריאליסט מהמאה ה-19, צמא למרחבי מחיה ואזורי השפעה; יש אומרים, הוא פופוליסט מהמאה ה-20, צמא עד פתטיות לתשומת לב, לכותרות, לאהבת העם והעולם; יש אומרים, הוא אדם שפגם במוחו שיחרר אותו מעכבות. אדם כזה יכול להיות רוצח סדרתי או נשיא ארצות-הברית; יש אומרים, הוא נרקיסיסט חסר תקנה, מרוכז בעצמו ואטום לכל דבר אחר.
אני מעדיף את התיאוריה שפיתחו שני חוקרים אמריקאים, סטייסי גודארד ואברהם ניומן. הם קוראים לה "ניאו-רויאליזם", המלוכנות החדשה. אפשר למצוא בה הסבר סביר גם להסתערות של טראמפ על הנפט של ונצואלה, גם למשיכה האדירה שלו לגרינלנד וגם לעימות שלו עם איראן.
תהילה, כבוד וכסף לעצמו ולמקורביו. לא גדולתה של אמריקה מעניינת אותו, אלא גדולתו שלו. הוא מלך.
טראמפ, הם אומרים, לא משתלב במשבצת הישנה של מנהיג שנאבק על כוח והשפעה. לחלק מהמהלכים שלו אין הסבר רציונלי. הוא יכול, למשל, לקבל את כל מה שארצות-הברית תבקש לעצמה בגרינלנד בלי לכבוש את האי. אין שום קשר בין הקראש שלו על גרינלנד לאינטרסים הביטחוניים של ארצות-הברית.
לא בטוח שיש היגיון גם בצמא שלו לנפט של ונצואלה. ההוצאות הכרוכות בשיקום מערכת הנפט של המדינה מעמידות בספק את הכדאיות הכלכלית בהשתלטות עליה. הוא לא פותר בעיה – הוא יוצר בעיה.
באיראן שולטת אוליגרכיה דתית קנאית, שמדכאת ורוצחת את בני עמה ומסכנת את שלום האזור. נשיא אמריקאי מסוגו של בוש הבן, עם יומרות להיות השוטר של העולם, יכול היה לחשוב על פעולה צבאית שבהשתלבות עם המפגינים ברחובות תיצור דינמיקה שסופה בנפילת המשטר.
נשיא מסוג אחר, אובמה למשל, היה מנסה לנצל את חולשת המשטר שם כדי לחתום על הסכם משופר בסוגיית הגרעין. נשיא שלישי, נגיד אייזנהאוור, היה מתעלם.
לא טראמפ. כאשר תמונות המפגינים בערי איראן כבשו את המסכים, טראמפ צייץ: "עזרה בדרך". המפגינים חשבו על פעולה צבאית אימתנית שתפיל את המשטר. טראמפ, בהשפעת הסעודים, הקטארים, כל עמיתיו המלוכנים, הסתפק בעזרה מסוג אחר. ההוצאות להורג שמנע או דחה, מתגמדות בהשוואה לכל המפגינים שנהרגו לאחר שהציוץ של טראמפ הוציא אותם לרחובות. המשטר יהיה אותו משטר והסכנה לשלום העולם אותה סכנה. טראמפ זרע רוח וקצר סופה.
מוקדם לסכם את פרשת איראן-טראמפ. אולי העזרה, שהתעכבה בדרך, תגיע בסוף. אבל מדינות זקוקות למנהיגים שטובת ארצם והעולם לנגד עיניהם. מלכים אינם פתרון. גם לא ניאו-מלכים.
