את הדממה המעיקה של איזור התעשייה בכניסה לקריית-שמונה, שעד המלחמה היה עמוס בלקוחות ובעסקים שוקקים, אופיר דניאל מרחיקה באמצעות רעש מקדחות אוויר והלמות פטישים על צמיגים מרוקנים מאוויר: "עד המלחמה עבדתי במשרד רואה חשבון והייתי מנהלת חשבונות ויועצת משכנתאות אבל הבנתי שכל זה לא בשבילי וחזרתי לכאן, לעסק שהיה של אבא שלי רונן".
לפני כשלוש שנים סגר אביה של דניאל את הפנצ'ריה שלו - "צמיגי רונן דניאל" - ומכר אותה לבעלים אחרים. גם אחרי סוף הלחימה בצפון והשיבה מהפינוי הממושך, הפנצ'ריה נותרה תחת סורג ובריח - כמו כ-40 אחוזים מהעסקים בעיר. אופיר, שלא יכלה לראות את מפעל החיים של אביה נטוש, החליטה לפתוח אותו מחדש לפני כמה שבועות.
"לקח לי זמן לשכנע את אבא שזה הדבר שאני חושבת שהכי נכון לעשות עכשיו", היא מודה: "תראה, אף בן אדם חכם לא יפתח עסק בעיר במצב כזה. אין כמעט אנשים, עסקים אחרים קורסים, כל כך הרבה פשטו רגל. אבל אני כאן ורואה את העתיד. אז זה יקח זמן אבל בסוף העיר הזאת תפרח".
עוד בילדותה הגיע אופיר לעזור לאביה ולמדה את סודות הצמיג. מסלול חייה כיוון אותה ללימודי מקצוע והיא מצאה עצמה מאחורי מסך מחשב, אבל המלחמה והפינוי גרמו לה לחשב מסלול חדש: "השקט הזה לא בשבילי. אני צריכה עניינים, צריכה לזוז, צריכה אקשן", היא אומרת בחיוך ומניפה צמיג חדש אותו תתקין ללקוח מזדמן.
היא מתארת כי המצוקה בכוח האדם בעיר כל כך גדולה, שבעלה, שיש לו בכלל עסק להגברה, מגיע לתת יד: "קשה למצוא עובדים, אז כרגע זה אני והוא, מתמרנים בין לבין. ביום טוב יש פה 20 לקוחות".
רבים מבני המחזור שלה עזבו את קריית-שמונה אחרי השירות הצבאי, היתר כבר לא חזרו אחרי הפינוי: "בגילאים שלי אין יותר מדי אנשים פה באזור אבל אני מאמינה שבסוף להתלונן זה לא יעזור. צריך לעשות". לדבריה, "אני לוקחת בחשבון שתהיה תקופה קשה של שנה, שנתיים, אולי שלוש. הגעתי בידיעה שיהיה קשה כלכלית. אבל גם אם התושבים המקוריים לא יחזרו, יגיעו לפה אנשים חדשים. אני גדלתי פה ומעולם לא עזבתי ולא אעזוב. על בית נלחמים גם כשקשה".
