הפוליטיקה הישראלית מתנהלת בשני מישורים מקבילים שכמעט ואינם נפגשים. במישור האחד: המפלגות, הרשתות החברתיות והאולפנים, כשהשיח מצטמצם לכותרות, סיסמאות ומאבקי זהות. כל מחלוקת הופכת למאבק קיומי, וכל עמדה מתורגמת מיד למחנה. במישור השני: השטח, כשרשויות מקומיות, מערכות חינוך, קהילות וארגונים אזרחיים ממשיכים לעבוד יחד גם כשהפוליטיקה הארצית מחריפה, מסיתה ומערערת אמון. זוהי פוליטיקה של שיסוי, בבחינת משחק סכום אפס - והיא המנצחת. לא באמת חשוב עוד לבנות מצע המותאם לקהלי מצביעים שונים - לצעירים דיור, לגמלאים פנסיה, לפריפריה תחבורה ותמיכה - כי כל אלו נדחקים מפני מסרי "אנטי": אנטי-ביבי, אנטי-חרדים, אנטי-לפיד ואנטי-גולן.
הפער הזה בולט במיוחד סביב הרפורמה המשפטית וסוגיית המינויים בשירות המדינה. הליכוד מוביל מהלך חקיקתי ומינויים אגרסיבי, שמייצר תחושה של השתלטות פוליטית על המרחב המקצועי, השירות הציבורי וההשכלה הגבוהה. התוצאה אינה "משילות", אלא פגיעה עמוקה באמון במוסדות המדינה ובשומרי הסף. מנגד, האופוזיציה מגיבה בהקצנה נגדית: דחייה גורפת של כל שינוי והאדרה כמעט מקודשת של המצב הקיים - אף שהוא עצמו סובל מכשלים מבניים ודורש תיקונים. כך נוצר מעגל הרסני: צד אחד דורס, הצד השני מתבצר, והציבור נותר ללא שיח אחראי, ללא פתרונות מוסכמים וללא כתובת פוליטית שמוכנה לקחת אחריות.
על רקע זה בולט הפרדוקס של המרחב הכפרי, המזוהה היסטורית עם מפלגת העבודה וכיום עם "הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן. כאשר רפורמת החלב הופכת לדגל הקואליציה - ובעיקר לדגל של סמוטריץ’ - ומאחדת קיבוצים ומושבים בהתנגדות רחבה, ניתן היה לצפות ממפלגת הדמוקרטים להצטרף למאבק: לפעול לביטול הגזירה, להגן על הפריפריה והמרחב הכפרי, או לפחות לדרוש את הוצאת הרפורמה מחוק ההסדרים, שגם מבקריו מסכימים כי הוא רחוק מסטנדרטים דמוקרטיים. וכאן עולה שאלה פוליטית פשוטה אך נוקבת: כיצד מצפה מפלגה כמו "הדמוקרטים" לפנות לבוחרי קיבוצים ומושבים ולזכות בתמיכתם? האם מסרי "אנטי" אמורים להספיק, כאילו המצביעים מובנים מאליהם? הפרדוקס מתחדד גם במקרה של הדרת יעקב בכר, יו"ר הארגונים הכלכליים של התק"צ, מתפקיד סגן יו"ר קק"ל. ההדרה ממחישה ניתוק וחוסר הבנה של צורכי המרחב הכפרי: בדקה ה-90 היה זה דווקא בני גנץ שבחר להשיב למרחב הכפרי את מקומו בקק"ל. אבל פוליטיקת השיסוי חזקה יותר.
אמון פוליטי אינו נבנה מכותרות אלא מעבודה משותפת. הניתוק בין המפלגות לשטח אינו גזירת גורל - הוא תוצאה של בחירה, העדפה של רעש על פני אחריות, של שיסוי זהותי על פני מדיניות, ושל שנאה על פני פתרונות. הבחירות הבאות לא ייבחנו רק בשאלה מי נגד מי, אלא האם פוליטיקת השיסוי עדיין מספיקה - או שהשטח ידרוש פוליטיקה אחרת.
פרופ’ אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט ציבורי, האקדמית תל-אביב-יפו