תפנית מרתקת חלה ביממות האחרונות בתקשורת הליברלית במערב בסיקור המחאה באיראן: כל עוד נשיא ארה"ב טראמפ איים במבצע צבאי רחב היקף נגד המשטר הרודני כדי לסייע למרי האזרחי, נקטה התקשורת הליברלית עמדה מרוחקת, ספקנית ומסתייגת. המדווחים והפרשנים הפחיתו מעוצמת המחאה ומאכזריות הדיכוי, והמליצו לטראמפ לא להתערב - שהרי ההיסטוריה המזרח-תיכונית מלמדת על "כישלון כל פעולה אמריקאית לדמוקרטיזציה". אבל מהרגע שבו נראה היה שטראמפ מבטל - או לפחות משהה - את הפעולה הצבאית, עמדת התקשורת הנ"ל, על כתביה ופרשניה, התהפכה. המחאה עלתה מיד לכותרות ראשיות, הביטוי "טבח" השתחרר מהמירכאות והיה לעובדה מוגמרת - וטראמפ נקרא לפתע לחדול מההיסוסים, לעמוד בדיבורו ולתקוף.
התפניות הללו אינן מפתיעות: התקשורת האמריקאית והאירופית הליברלית גוזרת את יחסיה לאירועי פנים וחוץ משנאתה העמוקה לטראמפ. בהיותו, מבחינתה, האסון הפוליטי הכבד ביותר שירד על המערב מאז מלחמת עולם השנייה, טראמפ משמש נייר הלקמוס לכתביה ופרשניה: כל דבר ועניין שהוא תומך בו הם מתנגדים לו ושוללים מראש, ומנגד, מצדדים בכל דבר שהוא נמנע או מהסס לעשות. אין אמצע, אין ניתוח אובייקטיבי ואין שיקול דעת זולת אחד: בעד או נגד טראמפ. נשמע די מוכר, נכון?
העמדה של חוגי השמאל המערבי הקיצוני כלפי המחאה באיראן מורכבת יותר. את השבוע הראשון למחאה הם מגדירים כאירוע עממי אותנטי ומוצדק, שבו הסוחרים בשווקים בטהרן ושכירים מעוטי יכולת בערי השדה האיראניות יצאו להפגין נגד האינפלציה המשתוללת והמחסור במצרכי יסוד. גם המשטר האיראני, ממשיך ואומר השמאל המערבי, הכיר בצדקת מחאה זו ואיפשר את קיומה ללא דיכוי אלים. אלא שבהמשך "הגיחו והשתלטו על המחאה הכלכלית גורמי טרור וכאוס" המקבלים "תמיכה גלויה וסמויה, מילולית ומעשית משירותי מודיעין של מדינות העוינות את איראן". הם פתחו ראשונים באש חיה נגד המשטרה ונגד כוחות הביטחון, שגילו עד אז איפוק רב. הם "הסיתו" את המפגינים להצית סמלי שלטון, בתי כלא ומסגדים, והבעירו מרי פוליטי-אידיאולוגי שמתודלק ומכוון על ידי "קולוניאליזם תוקפני אמריקאי, אירופי וישראלי". לנוכח "גל הטרור של המחאה, לשלטונות איראן לא נותרה ברירה אלא להגיב ולהפעיל כוח נגדי רב עד שהסדר חזר לרחובות". בכך אימץ השמאל הקיצוני את הנראטיב הרשמי של משטר האייתוללות: המחאה אשמה בטבח שלה.
גם זה נשמע מוכר. כשהדיקטטורות באמריקה הלטינית עינו ורצחו רבבות מתנגדים הן הצביעו עליהם כעל סוכנים קומוניסטיים-סובייטים. כשבברית-המועצות תחת סטלין הוצאו להורג מילונים, הנרצחים הואשמו בהיותם סוכנים של האימפריאליזם האמריקאי. כשהדיקטטורה של משפחת אסד בסוריה דיכאה במשך שנים התקוממות עממית והרגה מאות אלפים מבני העם, הם הואשמו בהיותם שליחים של אל-קאעידה ודאעש. וכך הלאה וכך הלאה. וחלקים לא מבוטלים בדעת קהל העולמית קנו את השקר הזה.
בפועל, לדיקטטורים באשר הם קשה להבין שהעם מאס בשלטונם, מאס באידיאולוגיה שלהם ורוצה לא רק לחם ועבודה אלא גם חירות וצדק. לא כי מישהו מבחוץ מזין ומסית אותו, אלא משום שאלו זכויות היסוד שלו. אלו גם השאיפות של העם האיראני: להיות עם חופשי בארצו. והוא יהיה.
