במשך שנים מתרחש שינוי שקט אך משמעותי ביחסים שבין מיליוני איראנים הדוחים את המשטר האיסלאמי, לבין מדינת ישראל. מה שנראה פעם בלתי אפשרי מבחינה פוליטית הפך לנראה לעין, ובחוגים רבים אף נורמלי: סולידריות גלויה, דחייה משותפת של האיסלאם הפוליטי, והכרה הולכת וגוברת שהמלחמה של טהרן עם ישראל היא אובססיה של המשטר – לא של העם האיראני.
היחסים הללו לא נבנו על סיסמאות או אהדה חולפת. הם נבנו במכוון לאורך שנים של איתות עקבי משני הצדדים. לעיתים המסר היה מפורש, לעיתים מרומז בזהירות. אבל הרעיון המרכזי היה ברור: אם האיראנים יקומו נגד המשטר בצורה רצינית ומתמשכת, הם לא יהיו לבד. האיתותים האלה עברו דרך רשתות אופוזיציה, תקשורת בשפה הפרסית, וקולות קרובים לקהילה הביטחונית הישראלית, ויצרו ציפייה אמיתית שפעולה תזכה לתמיכה.
עומק החיבור הזה הפך לכזה שבלתי אפשרי להתעלם ממנו אחרי 7 באוקטובר. ברגע שבו רוב העולם הפך עוין או אדיש, האיראנים היו בין הקהילות הנדירות שצעדו בגלוי לצד הישראלים בעצרות סולידריות, לעתים קרובות כשהם נושאים את דגל האריה והשמש כדי להפריד את איראן מהרפובליקה האיסלאמית. הפעולה הזאת לא הגיעה משום מקום. ביקורו ההיסטורי של נסיך הכתר בישראל, יחד עם הרעיון המתגבש של "הסכם כורש" – חזון של חיבור מחדש בתום המשטר האיסלאמי, הניחו את התשתית לכך.
היום ההבטחה הזאת מתנגשת בשפיכות דמים. איראן חווה את אחד הדיכויים האלימים ביותר בהיסטוריה המודרנית שלה. מה שהתחיל כהפגנות שנבעו מקריסה כלכלית ומעשרות שנים של ניהול כושל, התפתח לקריאה ארצית לסיום משטר הרפובליקה האיסלאמית. אלפי מפגינים נהרגו והמספר ממשיך לגדול. במשך יותר משבועיים האיראנים מוחים ברחובות, לילה אחר לילה, עיר אחר עיר, למרות מעצרים המוניים, טרור והפסקות חשמל שנועדו להסתיר את היקף הטבח. הלוויות הופכות להפגנות, הפגנות הופכות להלוויות. המשטר כבר לא מעמיד פנים שהוא שולט. הוא שורד באמצעות תחמושת חיה, תאי כלא ופחד.
מתוך איראן מהדהדת כעת שאלה אחת בדחיפות ובמרירות: איפה ישראל? זו לא בקשה להצהרות אהדה. זו דרישה לעקביות. האיראנים שברו טאבו, קוראים בגלוי נגד חמינאי, דוחים את האידיאולוגיה של המשטר ומפרידים בפומבי בין "איראן" ל"רפובליקה האיסלאמית". רבים עשו זאת מתוך אמונה במה ששמעו במשך שנים, וישירות מראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו ופוליטיקאים ישראלים בולטים אחרים, כמו ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט: "לא תישארו לבד". אם למילים האלה הייתה משמעות כלשהי, היא חייבת לבוא לידי ביטוי עכשיו.
ויש אמת לא נוחה שאיראנים רבים חשים על בשרם: אגרופים קפוצים לא מביסים כדורים ורובים. אומץ חשוב. מספרים חשובים. אבל אי-אפשר לצפות מאזרחים לא חמושים לעמוד זמן רב יותר ממשטר שבחר בטבח כמדיניות. ככל שהמצב נמשך ללא כוח חיצוני, ספירת ההרוגים עולה, והסיכוי שהמשטר ירסק את המרד ואז יפתח במסע נקמה אכזרי, הופך גבוה יותר. עשרות אלפים ימותו. לכן הטיעון לפעולה ישראלית אינו מוסרי בלבד. הוא אסטרטגי.
העימות של ישראל עם הרפובליקה האיסלאמית הוא לא אפיזודה חולפת. הסיבוב הראשון של מלחמה ישירה הדגים את היתרון הצבאי של ישראל ואת יכולתה לתקוף תשתיות אסטרטגיות של איראן. הוא גם חשף אמת קשה יותר: פעולה חלקית אינה פותרת את הבעיה. המשטר שרד. וכל עוד הרפובליקה האיסלאמית נותרת בשלטון היא שומרת על היכולת לבנות מחדש ייצור טילים, לשחזר רשתות פיקוד ולהמשיך לקדם את היכולות המאיימות על ישראל ומערערות את היציבות באזור. אין כאן שיווי משקל יציב, רק מעגל: תקיפה, הפסקה, בנייה מחדש, הסלמה.
מה שהופך את הרגע הזה לשונה הוא הפגיעות של הרפובליקה האיסלאמית. משטר שעסוק בהישרדות פנימית הוא בעל יכולת נמוכה בהרבה לספוג זעזועים חיצוניים. לחץ עכשיו לא יאחד את החברה סביב הדגל, אלא יאיץ את התפוררות המשטר ויעצים את העם האיראני להשיב לעצמו את ארצו.
בינתיים, וושינגטון בתנועה. הנשיא טראמפ מדבר על נקיטת פעולה להעניש את המשטר על הריגת מפגינים ומאותת שעידן האיפוק מסתיים. אם ארצות-הברית מתכוננת לפעול, ישראל לא צריכה לעמוד מן הצד. היא צריכה להצטרף למאמץ הזה, בזמן שהמשטר חשוף ותחת לחץ מקסימלי.
עימות נוסף סביב יכולות הטילים והגרעין של איראן יגיע ממילא. דחייה לא מונעת מלחמה; היא דוחה אותה לתנאים גרועים יותר. המתנה מאפשרת למשטר להתארגן מחדש, לבנות מחדש ולהתכונן לעימות עתידי קטלני יותר. פעולה עכשיו, בתיאום עם ארה"ב או מיד אחרי מהלכים אמריקאיים, תיתן לישראל את הסיכוי הטוב ביותר לשבור את המעגל שהרעיל את האזור במשך עשרות שנים.
ישראל חייבת להכיר בהתכנסות האינטרסים: צורכי ביטחון בלתי נמנעים, חלון היסטורי של חולשת האויב, ושנים של הבטחות, מפורשות ומרומזות, שנבחנות כעת. החלון הזה לא יישאר פתוח. עבור האיראנים שעומדים מול כדורי המשטר, השאלה פשוטה עד כאב: אם לא עכשיו, אימתי?
סעיד קאסמינג'אד הוא יועץ בכיר בקרן להגנת הדמוקרטיות. נאוויד מוהבי הוא מומחה איראן עצמאי המתגורר בוושינגטון
