כשהופיע אלבומו הקודם של חנן בן ארי, "יש כאן יותר מזה" (2023), כתבתי שזוהי היצירה הכי שלמה שלו. החדש, "לא המשוגע היחידי", לא מצליח להתעלות מעל קודמו, וזה מפתיע בשל הנסיבות שבהן הוא נוצר – לאחר טראומה לאומית ופרידה מבת זוג. שני הנושאים האלה הם הכביש שעליו נוסע האלבום, ואף שאפשר לאתר בו רגעים יפים, בן ארי נופל לאורכו לבורות קלישאתיים. הפספוס בולט בעיקר בשיר הנושא, שבו שורות ישירות כמו "תכתוב על אהבה שלא מצאו לה הפי-אנד" פוגשות עיבוד שמושך לפופ אלקטרוני שבלוני.
גם "גל עיניי" מאכזב: הביט האלקטרוני וההפקה הדאנסית די צפויים, ושורות כמו "עוד יהיה לך ט–ו-ב / עוד יהיה לך ש–ק–ט" לוקחות את הזמר למקום פחות מעמיק. לעומת זאת, השיר הבא, "לב אמיץ", הוא אחד מרגעי השיא: עם תועפות של כנות, רגש ולחן פשוט, בן ארי פוגע בול. "אהבת חיי" הוא בלדה יפה עם גיטרות נעימות, שבאחת מהן מנגן אבי סינגולדה. ואגב סינגולדה – נראה שההשראה הגדולה ביותר של בן ארי כאן מגיעה משלמה ארצי. את "את ההוכחה שיש אלוהים", למשל, הוא פותח עם השורה "אומרים שחוש הריח היחיד שלא נפגם בחטא ההוא", שהייתה יכולה להופיע בעשרות שירים של ארצי. גם ב"עכשיו כן" יש משפט שהיה יכול לצאת מהמקלדת של ארצי: "בדרך חזרה ממיאמי/ צופה בסרט על דילן".
במשבר נישואיו מטפל בן ארי בהצלחה חלקית בלבד, אבל על המלחמה הוא כותב טוב יותר. למשל, ב"אחי" המצוין, המוקדש לאחיו עמיחי ושנכתב בעקבות הודעת פרידה שהוא קיבל ממנו במהלך שירות מילואים. "זה שיר שעוד נשיר אותו ביחד/ נשיר ואז אתה תצחק בקול", הוא שר כאן, ואפשר לדמיין את האלפים שצועקים איתו את זה בהופעות.
עשור אחרי שקבע ש"החיים שלנו תותים", בן ארי הפנים שהמציאות כאן מורכבת וכאוטית. אבל כפי שהוא שר בבלדה היפה החותמת את האלבום, "רוזמרין" – הוא והקהל שלו חייבים להאמין שיש תקווה, פשוט כי אין אפשרות אחרת.
