לאורך השנים, רכיבה על אופנועים הייתה הרבה יותר מתחביב בקיבוץ ניר עוז. כבר בראשית ימי הקיבוץ, ילדים היו מוצאים את דרכם לשדות על כלים דו-גלגליים כאלה ואחרים, ובהמשך הפכה רכיבת השטח לאחד מסימני ההיכר של דור ההמשך. בתוך הרעש, הקסדה והחליפה, בין שבילי הנגב המערבי, מצאו בני הקיבוץ חופש, פורקן ופנאי. עבור רבים מהם, זה היה מרחב שבו אפשר לנשום.
לפני פחות משלוש שנים, קבוצת חברים צעירים, בני הקיבוץ, החלה לרקום חלום: להפוך את האופנוע מכלי של הנאה לכלי טיפולי. הם הקימו עמותה מתוך מחשבה להנגיש רכיבה מוטורית לילדים ונוער שמתמודדים עם קשיים רגשיים, נפשיים והתנהגותיים, כאלה שטיפול בחדר סגור אינו מדבר אליהם. ואז הגיעה השבת ששינתה הכל.
ב-7 באוקטובר איבדה הקבוצה שניים ממייסדיה: טל שלו, שנרצח בבית הוריו, ואביב אצילי, שנפל בעת ההגנה על הקיבוץ כחלק מכיתת הכוננות. החלום נעצר באחת. לא רק רעיון: אנשים, חברים, עמודי תווך, נגדעו. אבל דווקא מתוך השבר, מספרים בעמותה, משהו התחדד.
"דווקא מתוך השבר, הצורך הלך והעמיק. ילדים, נוער וקהילת העוטף עברו את מה ששום אדם לא אמור לעבור, והפער בין הכאב לבין המענה גדל ומצריך מענה מתאים בגודלו ובאפשרויותיו", אומרים אנשי העמותה. "תוך כדי המלחמה התקבלה החלטה: לא רק להמשיך את מה שהתחיל - אלא להרחיב אותו. להפוך חלום קטן למרכז משמעותי, רחב, שייתן מענה טיפולי וקהילתי עמוק והוליסטי".
כך נולד החזון להקמת פארק ספורט מוטורי טיפולי - מיזם ייחודי שצפוי לקום ליד קיבוץ גבולות, בשטח מועצת אשכול. עמותת "אופק לעוטף", כך שמה, עובדת בימים אלה על הקמת הפארק: מרכז שיאחד מסלולי רכיבה ייעודיים, מחסנים לציוד, מוסכים וכל מה שנדרש לרכיבת שטח, לצד מבנה טיפולי שבו יקבלו המשתתפים ליווי מותאם אישית בהתאם לצרכים הרגשיים, ההתפתחותיים והנפשיים של כל אחד ואחת.
לצד טל שלו ואביב אצילי, נמנים עם מייסדי העמותה גם האחים ערן ורז פאוקר, בני קיבוץ ניר עוז. באותו היום איבדו השניים את אביהם, גדעון פאוקר, שנרצח בביתו. הם איבדו גם אחיין – תמיר אדר – שלחם לצד אביב בכיתת הכוננות ונפל גם הוא. סיון, בנו של רז, נפצע קשה בשכונת דור צעיר בכפר עזה, ואושפז במשך חודשים ארוכים. האובדן, הפציעה והטראומה אינם תיאוריה – הם חלק בלתי נפרד מחייהם.
ערן פאוקר, אל"מ במילואים, משמש כיום מנכ״ל העמותה. סיפורו האישי שזור עמוק ברעיון שמאחוריה. ״בתור ילד עם קשיים לימודיים והפרעות קשב, התקשיתי מאוד בקריאה וכתיבה עד גיל מאוחר״, הוא מספר. ״כנער, האופנוע היה מפלט. על הכלי הרגשתי בשליטה, מרוכז, ממוקד ושווה. הרכיבה לימדה אותי התמודדות, התמדה ותחושת מסוגלות, והיא ליוותה אותי לקריירה צבאית ארוכת שנים וגם ללימודים עד תואר שני במשפטים״. את החוויה הזו ביקש להעביר גם לדור הבא. "כיוונתי גם את בני, שגם הוא בעל ADHD, לעולם האופנועים בגיל צעיר. זה חיזק לו את הביטחון העצמי ואיפשר לו להתפתח ולהאמין בעצמו".
השבוע יצאה עמותת "אופק לעוטף" בקמפיין מימון המונים, במטרה להפוך את החזון למציאות. "הגיוס יאפשר הקמה מהירה של פארק מוטורי טיפולי עם אופנועי שטח בהיקף רחב, מסלולי רכיבה, פעילות חינוכית וליווי טיפולי לילדים, בני נוער ומבוגרים, לרבות נפגעי כוחות הביטחון״, אומרים בעמותה. ״רכיבה כדרך טיפול היא לא רק ספורט. היא דרך לבנות תחושת מסוגלות, התמדה, הנהגה וביטחון. ובעוטף - זו גם דרך לבנות מחדש חוסן, קהילה ועתיד״.
ערן מסכם כי בעיניו, חיזוק הקהילה הוא חלק בלתי נפרד מהשיקום. "העוטף והנגב זקוקים למנועים של חיים. העמותה תפעל לייצר קהילה בריאה וחזקה, שתשוב למסלול החיים, תצמיח מנהיגים ותשפיע גם על כלכלת האזור דרך הבאת קהלים ופעילות לנגב״.
את עמותת "אופק לעוטף" ניתן למצוא בקמפיין מימון ההמונים באתר Giveback. עבור מייסדיה, זהו לא רק פרויקט, אלא גם הבטחה: לקחת את מה שנשבר, ולנסות לבנות ממנו דרך חדשה.
