אחת השאלות המצחיקות/מעצבנות ביותר שברק יצחקי נדרש לענות עליהן מתחילת העונה, בטח אחרי ניצחונות, הייתה: האם בית"ר ירושלים רצה לאליפות? עוד יותר מעצבנים/מצחיקים היו הניסיונות של המאמן להתחמק ממתן תשובה ישירה בנימוקים של התמקדות בהווה ולא בעתיד ורצון לא להוציא את השחקנים מריכוז. בשבועות האחרונים, בעקבות גל הניצחונות ומסע הרכש של ברק אברמוב, סימני השאלה הפכו לסימני קריאה - אבל עדיין כדאי להתעכב על אותם ראיונות של לפני ואחרי משחקים.
ראשית, שאלת הריצה לאליפות מיותרת. הרי מה המטרה של כל קבוצה (בטח בסדר גודל של בית"ר ירושלים) לפני כל משחק? לנצח כמובן, הרי לשם כך התכנסנו במגרשי הספורט. ואם המטרה הזאת תושג בכל משחק, מה יקרה? זכייה באליפות. פשוט מאוד, לא צריך לשאול שאלות מיותרות. מה שמוביל למסקנה שהמטרה בקושיות האלה היא לאסוף כמה שיותר תשובות פסקניות ("כן, אנחנו רצים לאליפות!"), להטיח אותן בפניו של המרואיין במקרה של אי-הצלחה ולשלוף את ההצהרה המנצחת - נכשלת!
יצחקי נמצא מספיק זמן בכדורגל, בכל התפקידים, כדי להכיר את המשחק הזה - ולכן הוא נמנע במשך תקופה ארוכה מהצהרות. אבל עכשיו גם הוא מבין שהמשחק התקשורתי נגמר והגיע הזמן לעלות על המגרש האמיתי, זה של הציפיות, ההצלחות וגם האכזבות. אין לו ברירה, אברמוב כבר מזמן שם - והוא לא היה צריך להגיד כלום, אלא רק לשלוף את פנקס הצ'קים, או להכניס את היד עמוק לכיס, או לצלצל לפקידת הבנק שלו. תבחרו אתם בעצמכם את הקלישאה או המטפורה שעבר זמנה. שאלה דומה, אגב, נשאלים מאמנים בליגה הלאומית על הרצון שלכם לעלות לליגת העל. גם במקרה הזה התשובות חמקמקות בסגנון של "ניקח כל משחק בנפרד ואז נראה". אלא שכאן, לפי הביצועים, נראה שאף אחד לא רוצה/מסוגל לעלות, חוץ ממכבי פ"ת.
