אינלנד // ג'ראלד מורניין } מאנגלית: עמרי שפירא } כרמל } 204 עמ'
לשווא ננסה לרדת לעומקו של הספר הזה. הוא מהלך בין שדותיה של הונגריה, מדבריות אמריקה וערבות אוסטרליה; תמיד במישור, בצעד מדוד, בנשימה סדירה. במילים שקולות הקוצבות את מהלכו השטוח.
בכל גלגוליו, הדובר אלינו מן הדפים האלה מאמין במישורים, ובהם לבדם: "על ערבות אני כמעט שוכח את הפחד שלי מטביעה... אני לא פוחד לטבוע בעשב. על ערבות יש אדמה יציבה תחתיי, ותחת הקרקע הסלעית — הדבר היחיד שמאז ומעולם בטחתי בו".
1 צפייה בגלריה
פרוזה שמועדת בכל מהלכיה הגדולים. ג'ראלד מורניין | צילום: Fairfax Media via Getty Images
(The AGE, Fairfax Media via Getty Images)
אלא שהמישור מלא בורות, והפרוזה של מורניין מועדת בהם בכל מהלכיה הגדולים. למשל, הבאר; שוב ושוב, הבאר. אדון האחוזה ההונגרי — הדמות שלובש המספר לפני שהוא מתמוסס כמעט באין מרגיש אל האיש ההופך בזיכרונותיו בחדרו שבאוסטרליה — מציין כי מוט-הבאר נשקף "מכל אחד מחלונות האחוזה הזו, ובכל נוף שנשקף מכל בית אחוזה במחוז סולונק". בפועל, הבאר נשקפת מכל אחד מחלונותיו של הספר הזה. אמנם, "אחד ממפקחי העבודה שלי קיבל הוראה לאטום את הבאר"; אבל היא מצידה שבה ונפערת, מרצדת בכל מראה, רודפת כל שמשה.
• • •
אדם סגור בחדר ספון בספרים. מנעוריו ידע, שלא ייצא מן החדר הזה אלא אל תוכו פנימה (וידע גם שכדי להישאר בחדרו ייאלץ לעוזבו פעם אחר פעם). אפילו מן החלונות, שהמציאות מרעידה את זגוגיותיהם, הוא נשמר. הוא בודה לו בבואות, מכפיל את בדידותו וחולם לו מי שיחלום עליו.
יש והוא קם משולחנו ונעמד בגבו לחלונות. ומאחת הזגוגיות הנעולות שלפני ספריו נשקפת בבואתם של החלונות: עננים נודדים בשמיים. ושמא החלונות אינם מחזירים אלא את בבואתם של הספרים בנדודיהם? שמא הדפים הם שנודדים, כדרך העננים בשמיים, מן השדה הקרוב אל שורת עצי הצפצפה, וממנה אל השדה הראשון שמעבר לצפצפות, ומשם אל "המקום שבו הייתה עשויה להימצא בבואת הבאר". שוב, הבאר. נבהל, המספר מחזיר את הדפים מנדודיהם: ספרים דרכם לנדוד, אבל הוא כותב מכתב: "אני כותב לעורכת שלי. אני כותב לאישה חיה וקיימת".
המספר מבקש לשטח את דפיו על מישורי שולחנו, אבל הם נודדים תחתיו על בבואותיהם הנוסעות של עננים: פעם אחר פעם הוא מגלה במעמקיה של המראה את בבואתו של חלון. כל חלונות הספר הזה קבורים בעומקן של מראות, ומכולם נשקפת אישה; ולו לרגע, בטרם מתאבך רישומה בנשימתו של האיש הניצב לפני שמשות הספרייה, והמכתב ששוב אין לו נמענת נעשה בעל-כורחו לספר.
העולם ב'אינלנד' מתעבה כגלד סביב פצעיהן הזעירים של מראות, מתמפה מבעד למוטציות המסתמנות בחטף באבולוציה החשאית של בבואות. מורניין אינו מאמין אלא במישור, ודווקא משום כך הוא יורד לנבכיו וחוקר את תהומותיו. בעולם שבו כל דבר הוא יותר מדבר אחד שום מקום אינו זהה עם עצמו עד תום, ושום זמן אינו נועד עם עצמו בשעה אחת. באחד הפרקים מספר מורניין על נדודי המשפחה בעקבות חובותיו של האב המהמר. בשלב מסוים מגיעים המספר, אחיו והוריו לבקתת עץ ובה ארבעה חדרים קטנים. רגע לאחר ששפתיו למודות-הזהירות של הילד צרות את המילה בית, מסתבר שהמקום מוקף משני צדדיו במכלאות כבשים. 15 ימים אחר כך, בני המשפחה שבים ומעמיסים על משאית ארגזים שלא נפתחו. באבחת עקירתם של מקומות, בתאונת מהלכיו המתנגשים של הזמן, צופנים המישורים את צרימת שכבותיהם הזרות, נוצר מרקם סמוי מעין של סכסוכי קו והפרשי גובה. מורניין מגשש אחריו כעיוור ומשנן על אצבעותיו יבשות וימים.
כך, אלפי תצורותיו הא-סינכרוניות של המישור מקפלות אותו פנימה כדי הופעתו של עומק מבלי להשחיתו בחפירתה של באר (ובכל זאת הבאר נשקפת בחלונו של כל משפט בספר הזה). הילד לוחש בחשאי את נבואת האסון מן הפרק ה-24 של מתי בשעה שבכנסייה קוראים בקול בשורה אחרת, כאילו בריבוד המקומות והזמנים יש כדי לשחד את המוות — לפרוט את מעמקיו של הבור לסבך רקמותיו של המישור, להפיס את עיניו של הקברן באשליה של עומק.
כאשר הנער וחברו מתווים בחול את מתאריו של הגוף הנשי, המחשבה הבלתי-נמנעת על חפירתו של בור נהדפת בקולו המתחנן של נאשם הטוען לחפותו לאחר הישמע גזר הדין (ושמא זהו קולו של אדון אחוזה הטוען להגנתו כי הורה לאטום את הבאר, כי הספר מתקפל אל עצמו עד שכל קול בתוכו הוא יותר מקול אחד): "לא היה לי בור למלא — אפילו לא התחלתי לחפור בחול". הדחף המתעורר מותמר לקרטוגרפיה, אך גם כך המפה אסור לה שתהא מפת-תבליט: "נותר לי רק... לשוב ולשטח את הגבעות הנמוכות של השדיים למפלס המישורים הסובבים אותן".
אלא שכל האמצעים האלה מאחרים את המועד. ילד מתהפך בדפים האלה ובפיו חשוקה בשורת אסון: סוף העולם עתיד להגיע, כבר מגיע, הגיע בטרם שעתו ושלא במקומו, התגנב פנימה מבעד לחלונות הגונבים את גבולן של זגוגיות הספרייה, והופכים כל מראה לארץ-גזירה שהנכנס בעדה לא שב. אדם נשקף אל דמותו במראה וכבר הוא נכנס בעד החלון הפתוח, אדם נכנס אל ביתו-שלו והנה הוא פורץ לבית אחר. ולא משל הוא: הידוע-בציבור של אמה של נערה בת 14 שהנער התבונן בה לעיתים נהג לומר לבת זוגו כמעט מדי לילה שהוא יוצא לבקר אדם אחר. אבל הוא לא ביקר איש, "אלא היה הולך לצידו של הבית, מטפס דרך החלון הפתוח לחדרה של הילדה, ומבלה את השעה ההיא אתה". כשנודע לו שהילדה נושאת תינוק, נכנס לחדרה באותה דרך עם פטיש והכה אותה עד שמתה. המספר אינו יכול שלא לזהות במהלכו המעגלי של הרוצח את תוואי פיצוליו הרפלקסיביים — הבבואה המפלילה של חיזוריו-הוא אחר בבואה, רישומם של הלילות שבהם השקיף על החדר שהוא ספון בין כתליו מבעד לחלונותיהם התואמים של חדרים בני דמותו. בחלומותיו משים הנער חלונות למראות, אבל שוב אין בזה כדי להציל: מבעד למראה הוא רואה את עצמו בחדר, ובחדר חלון, ומבעד לחלון הוא מושך אל החדר נערה. הבבואה לעולם אחרת ממך, ילדה שאתה ניבט אליה מבעד לחלון ובידך פטיש. ותחתיך באר, אשר — מאז ומעולם ידעת — לא יהיה לך מנוס ממנה. אפשר שהמספר ביקש להקים לעצמו מבוך של הימנעות, שבו יהיה לאל ידו להיעלם. בפועל גידר את זירת הפשע, והוא בתוכה.
• • •
במוצא הספר הזה פסקה אחת מתוך ספרו של המשורר ההונגרי דיולה אייש על החיים בכפרי ארצו, 'אנשי הפוסטה'. מורניין קרא בה לראשונה בתרגום לאנגלית; בעקבות הקריאה באותה פסקה למד הונגרית, ומאז שינן מדי יום את פרטי המראה שנגלה שחר חורפי אחד לעיני הילד: הגופה המוטלת על שכבת הקרח הדקה אחרי שנמשתה בידי הרועים שבאו להשקות את הבקר, האימה קפואה בעיניה הפקוחות והיא יחפה: "את מגפיה השאירה בחדרו של סגן מנהל החווה, ליד המיטה שממנה זינקה לפתע וטסה כחץ שלוח אל הבאר". 'אינלנד', המכופף את מישורי הונגריה אל ערבות אוסטרליה כדי לקרוא מעומק הבאר לילד, החש לכסות על הבור בחול עוד לפני שחפר אותו ומטה את אהבתו למישורים, הוא שינונה ההולך ונמשך של הפסקה הזאת — נדודיה על פני ספרים שלא ייפתחו, השתברותה בחלונות שלא ייסגרו. אלא שהסופר, כדרך הכותבים, מת בתחתית הבאר, בשחר הכתיבה. מיסוד הספר הזה, הקריאה במה שלא עלה בידו לקרוא מן הבור, ניטל עלינו — העולים ומטפסים מן הבארות, ושבים לחיים: "היום אני מת אבל האישה הצעירה נשארת בחיים כדי להמשיך לקרוא את מה שמעולם לא יכולתי לכתוב".
'אינלנד' תורגם לעברית על ידי עמרי שפירא. דפנה רוזנבליט, עורכת התרגום, כותבת על עמרי בחתימת הספר: "הוא קרא את דפי 'אינלנד' כמו מכתב פרטי שמצא את דרכו אליו, מכתב שכתב אותו כקורא הנצחי של הספר, קורא שנברא בצלם הספר אבל גם נמצא לו באורח קסם, לאחר שהיה שם מאז ומעולם". בתרגומו של עמרי, אנו קוראים ביצירת המופת של מורניין כמכתב פרטי — מכתב שמצא את דרכו אלינו, מכתב שאנחנו הולכים וכותבים. עוד לפני שעמרי עזב אותנו, היה זה גם מכתבו. משהלך, אנו, החיים, קוראים בו את מה שמעולם לא יכול לכתוב. ואולי אנחנו קוראים בו דווקא את מה שכתב, את מה שהספיק לכתוב — בסיומו של הספר, במילותיו של מורניין נוכח קברו של אדם שלא הכיר, מילותיו האחרונות: "בעודי מתבונן התחלתי לבכות. בכיתי כפי שלא בכיתי על אף אדם שפגשתי כל חיי. בכיתי רק רגעים ספורים אבל בפראות, כמו שאני בוכה לפעמים על גבר או אישה בספר שזה עתה קראתי עד סופו". •
