כשסיימתי להאזין ל"בריטפופ", האלבום החדש של רובי וויליאמס, החליט האלגוריתם של ספוטיפיי, מעשה שטן, לנגן שיר של הוורב. לִמְנוֹעַ בחירת השירים של שירות הזרמת המוזיקה אין חוש הומור, אבל הוא קלט שאם קוראים לאלבום Britpop, והשיר העשירי בו, It's Okay Until the Drugs Stop Working, מתכתב עם הלהיט של הלהקה שהוביל ריצ'רד אשקרופט, מתבקש לנגן כרגע שיר אחר של אותו הרכב.
האלבום החדש של וויליאמס הוא שיר אהבה לניינטיז – בעיניי, העשור האחרון שבו היה כיף לפתוח רדיו, לשמוע בו שיר חדש וגם לאהוב אותו. ואז לשמוע ולאהוב עוד שיר. כשוויליאמס מביט על אמצע העשור ההוא ממרחק של 30 שנה, נדמה שהוא עושה זאת ברגשות מעורבים: מחד, זה היה הרגע שבו הוא חדל להיות בובה שמרקדת בשורה בלהקת בנים (טייק ד'את) והחל לעשות את הפופ שהוא מאמין בו; מאידך, אלה היו הימים שבהם נכנס למתקפת הרס עצמי.
וויליאמס לא היה חלק מהבריטפופ, אבל התנהג כמו כמה מכוכביו (סמים ומסיבות פרועות) והקפיד להתלבש בהתאם. על עטיפת האלבום החדש הוא מצויר כשהוא עטוף בז'קט ספורט של אדידס – המדים הרשמיים של האחים גלאגר מאואזיס. חלפו 30 שנה מאז שיא הז'אנר שנתן תקווה לצעירי בריטניה. חלף כעשור מאז שוויליאמס הוציא מוזיקה חדשה. אלבומו ה-13, שיוצא שלושה שבועות לפני המועד המתוכנן, הוא אחד הכיפיים שלו: הוא לא רק מצדיע בו לתקופה שבה פרץ כסולן, אלא הולך רחוק ורחב יותר.
בשיר הפותח, Rocket, מתארח טוני איומי מבלאק סאבת', שמוכיח שגם בגיל 77 הוא עדיין זוכר מה לעשות כשלוקחים גיטרה ומחברים אותה למגבר. בשיר אחר באלבום משורבב שמה של דוראן דוראן, ושיר נוסף מוקדש למוריסי. שירים אחרים וטובים כאן – למשל, All My Life – נשמעים כמו משהו שגם נואל גלאגר היה יכול לכתוב.
השורה התחתונה: וויליאמס, שפעם ביקש מהמאזינים שירשו לו לבדר אותם, חוזר לעשות את זה, ועוד עם חיוך רחב.
